מל ברוקס, הקולנוען האגדי, שחתום על כמה מהקומדיות הגדולות בכל הזמנים, חוגג היום עשור בריבוע ואנחנו עושים לו כבוד (בגטקעס, כמובן).
מההתחלה כנער נמוך ולא מקובל שהתמודד עם מות אביו ונעזר בהומור כמפלט, דרך השירות הקרבי במלחמת העולם השנייה ונקמתו היצירתית בנאצים, ועד להיסטוריה הקולנועית (והמטורפת, מן הסתם) שהוא ממשיך לעשות בימים אלה ממש. הנה 10 דברים שאולי לא ידעתם על המענטש המצחיק של המאה:
מל ברוקס נולד כמלווין ג'יימס קמיסנקי ב-28 ביוני 1926 בברוקלין, ניו יורק, למשפחה יהודית ממוצא גרמני (מצד אביו) ורוסי (מצד אימו). אם נמיר את הגבולות של אז באלה של היום, אז אימו קייט היתה מאוקראינה (קייב) ואביו מקס מפולין (גדנסק, לשעבר דנציג).
למרבה הצער, מקס נפטר בגיל 34 לאחר שנכנע למחלת השחפת, כשמל הקטן היה בן שנתיים בלבד. לימים הודה ברוקס כי ההומור הציני שלו מתובל בלא מעט זעם – כלפי אלוהים והעולם בכלל – בשל מות אביו. גם העובדה שהיה נער כחוש ונמוך קומה אשר סבל מבריונות מצד חבריו לכיתה, תרמה לא מעט לגישתו הצינית. ע"ע לימונים ולימונדה.
כבר בגיל 14 התחיל מל להרוויח את לחמו, או לפחות דמי כיס, כמתופף. הבעיה: חצוצרן הג'אז מקס קמינסקי היה כוכב גדול באותה תקופה, ובעולם – כך סבר ברוקס הצעיר – היה מקום למוזיקאי מפורסם אחד עם שם המשפחה הזה (ובטח לא אחד עם שם זהה לזה של אביו המנוח). לכן הוא שינה את שם משפחתו ל"ברוקס" – קיצור לשם נעוריה של אימו, "ברוקמן".
קומיקאי עם פז"ם. ברוקס שירת בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה ואף לחם בחזית נגד הנאצים כמהנדס קרבי בקרב על הבליטה בין 1944 ל-1945. אחת ממשימותיו היתה ניטרול מוקשים כדי לפנות דרך לחיל הרגלים שהסתער אחריו. למרבה המזל הוא יצא משם בשלום, בדרגת קורפורל.
ברוקס הבהיר כי הוא נוהג לשלב בסרטיו הרבה בדיחות על הנאצים ועל היטלר בפרט מפני שהוא מעוניין להגחיך אותם. מנגד הוא הדגיש שלעולם לא יכלול בסרטיו בדיחות על השואה.
הקריירה המקצועית שלו החלה בשנות החמישים, כאשר שימש כקומיקאי וככותב בתוכנית הבידור "Your Show of Shows" בכיכובו של חברו, הקומיקאי היהודי הנודע סיד סיזר. הוא גם הרבה לשתף פעולה עם הקומיקאי קרל ריינר והקליט איתו כמה אלבומי מערכונים בסדרת "2000 Year Old Man".
הנסיקה האמיתית הגיעה בשנות השישים, כשהתחיל לעבוד כתסריטאי על בימות ברודוויי ויצר את סרט האנימציה הקצר "The Critic". ב-1968 ביים ברוקס את סרטו הראשון, הקומדיה האייקונית "המפיקים", שזיכתה אותו באוסקר בקטגוריית התסריט המקורי הטוב ביותר.
ברוקס, כמובן, מזוהה בעיקר עם קומדיות. "אוכפים לוהטים" (1974), "פרקנשטיין הצעיר" (1974), "סרט אילם" (1976), "מתח גבוה" (1977), "ההיסטוריה המטורפת של העולם" (1981), "שיגעון בחלל" (1987) ואפילו "רובין הוד: גברים בגטקעס" (1993) נחשבות לכמה מהקומדיות הטובות בכל הזמנים, שלא רק הצחיקו אלא גם כללו אמירות נוקבות נגד גזענות ואנטישמיות בפרט (דוגמאות בהמשך).
עם זאת, הוא גם הפיק כמה סרטים ידועים מז'אנרים אחרים ושונים לגמרי מזה שבזכותו התפרסם.
בפילמוגרפיה של חברת ההפקות שלו, ברוקספילם, אפשר למשל למצוא את הדרמה המטלטלת "איש הפיל" של דייוויד לינץ' מ-1980, ואת הרימייק לסרט האימה "הזבוב" של דייוויד קרוננברג מ-1986. תודו שאתם בהלם.
סיפור מעניין על "מתח גבוה" – פרודיה ומחווה קומית למותחנים פסיכולוגיים דוגמת "פסיכו", "הציפורים" ו"ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק. מכיוון שזה היה סרטו הראשון של ברוקס כמפיק (וגם הראשון בכיכובו שכלל שורות טקסט, שכן "סרט אילם" מהשנה הקודמת היה, ובכן, סרט אילם).
לפני הצילומים שלח ברוקס להיצ'קוק, אותו העריץ ואף היה ירא ממנו, את התסריט של "מתח גבוה", וכתב לו ש"אם משהו כאן מעליב אותך, אז לא אעשה את הסרט".
היצ'קוק דווקא אהב את מה שקרא (וגם נהנה מאוד מ"אוכפים לוהטים"), ולכן הזמין את ברוקס לפגישת היכרות במשרדו. השניים התיידדו, המשיכו להיפגש על בסיס קבוע, ואחרי שהיצ'קוק צפה בסרט המוגמר, הוא שלח לברוקס ארגז יין יקר ובירך את הקולגה הקומית שלו על ההישג הקולנועי. מחמם את הלב.
ברוקס הוא אחד מ-22 היוצרים היחידים שנמנים עם קהילת ה-EGOT. מדובר בחבר'ה משכמם ומעלה שזכו בכל ארבעת הפרסים הנחשבים ביותר של תעשיית הבידור האמריקנית: אמי (טלוויזיה), גראמי (מוזיקה), אוסקר (קולנוע) וטוני (תיאטרון).
שנפרט? בבקשה: פרסי אמי על עבודת הכתיבה שלו בספיישל בידור טלוויזיוני מ-1967 ועל הופעות האורח שלו בסדרה "משתגעים מאהבה" בין 1997 ל-1999; גראמי על פסקול המחזה של "המפיקים" (גרסת 2002) ועל עוד כמה אלבומי בידור ומערכונים; אוסקר על התסריט של "המפיקים" (1969); וטוני על אותו מחזה מחודש של "המפיקים". בגלובוס הזהב הוא דווקא לא זכה, למרות שהיה מועמד 6 פעמים.
ב-2014 זכה ברוקס לכבוד ההוליוודי האולטימטיבי: הטבעת כפות ידיו על מרצפת מחוץ לתיאטרון הסיני שבשדרת הכוכבים המפורסמת. במיטב המסורת הברוקסית, הוא עשה את זה עם קריצה וחיבר לכף ידו השמאלית פרוטזה של אצבע שישית. אם ייצא לכם לטייל בשדרה, אתם מוזמנים לעצור ולספור 11 אצבעות בבלטה של ברוקס.
ברוקס נישא פעמיים: אשתו הראשונה היתה הרקדנית פלורנס באום, ממנה התגרש ב-1962. אשתו השנייה היתה השחקנית האגדית אן בנקרופט, לה היה נשוי מ-1964 עד למותה המצער ב-2005, בגיל 73 בלבד.
בנקרופט הופיעה בתפקידי אורח ב"אוכפים לוהטים" וב"סרט אילם", והשתתפה בכמה סרטים שבעלה הפיק, דוגמת "איש הפיל" ו"פאטסו" (1980, הסרט היחיד שבנקרופט גם ביימה). אן ומל אף כיכבו יחד בקומדיה "להיות או לא להיות" (1983) – שאותו ברוקס הפיק אך לא ביים.
בנם המשותף הוא סופר האימה והקומיקס הידוע מקס ברוקס, שחתום בין היתר על הספר "מלחמת העולם Z".
לגבי זהותו הדתית, ברוקס הגדיר את עצמו כיהודי חילוני שמחובר יותר לחברה, לתרבות ולהומור היהודי מאשר לדת עצמה. הוא נהג לשלב בסרטיו דמויות ואלמנטים הקשורים ליהדות, דוגמת המערכון המפורסם "Jews in Space" (יהודים בחלל) ב"ההיסטוריה המטורפת של העולם", וגילם ב"רובין הוד: גברים בגטקעס" את "רבי טאקמן" – גרסה "יהודית" של הנזיר טאק מסיפור העם המקורי. איזה מענטש.
ואחד לעשור הבא: פנסיה מוקדמת? אל תצחיקו אותו, וגם לא מאוחרת! גם בשלב כה מאוחר של חייו, מל ברוקס ממשיך לעבוד במרץ. באפריל הבא, רגע לפני יום הולדתו ה-101, נראה אותו בהמשכון ל"שיגעון בחלל", שם ישוב לגלם את יוגורט (פרודיה על יודה מ"מלחמת הכוכבים") ואת הנשיא סקרוב. הוא אומנם לא יביים את הסרט, אבל אי אפשר לבוא אליו בטענות (וגם נראה לנו שיש פה איזה שיא גינס). עד 240, מל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו