כבר שנים שהשחקנית מילי אביטל, אחת השגרירות הראשונות והמוצלחות שלנו מעבר לים, מנהלת קריירה דו־לשונית, משחקת בעברית ובאנגלית, ובשנים האחרונות גם כותבת ומפיקה.
אחרי שנים שלא ראינו אותה ביצירה ישראלית, היא מופיעה בתפקיד הראשי בסרט "כימים אחדים" (מ־25 ביוני בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ) - אמנם הפקה איטלקית, סרטו של גואידו קייזה, ובכל זאת מדובר בעיבור לספרו הנפלא והמוצלח של מאיר שלו. לצידה משחקים אנה אולרו, אורי פפר, אלבן אוקיי, מארק ריסמן, לימור גולדשטיין, מנשה נוי ומוני מושונוב, כך שבהחלט ניתן לכנות את ההפקה הבינלאומית הזאת כבעלת ניחוח ישראלי.
בסרט, שכבר זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל בארי, אביטל מגלמת את אסתר, החיה באמריקה ומקבלת מכתב מסתורי לאחר מות אמה, שבו היא מתבקשת לאתר אישה שחיה בארץ ישראל של שנות ה־30 ושומרת סוד הקשור לחייה. היא מגיעה לישראל ויוצרת קשר עם פרופ' זיידה שיעזור לה בחיפושיה, ונשאבת אל הסיפור בשנות ה־30, במושבת חלוצים בעמק, שבו משולש רומנטי שוזר בין עבר להווה ומטלטל את חייה.
בראיון ל"ישראל היום" היא מספרת על התפקיד המאתגר, על הזהות שנשברה אחרי 7 באוקטובר ועל הפרויקט שמרגש אותה במיוחד בתיאטרון.
"זה סרט שנעשה על ישראל מנקודת מבט אירופית, ולכן כשקיבלתי את ההצעה לתפקיד הרמתי גבה", היא משתפת. "בהתחלה זה היה מוזר, אבל הגאונות של העיבוד היא שהסרט לא מנסה להתחרות בספר המדהים, אלא לוקח את הכי טוב שבו ומוסיף נקודת מבט עליו, על הסיפור ועל ישראל.
"הסרט היה מוכן ב־7 באוקטובר ותוכנן להישלח לפסטיבלים בעולם, אבל מארגני הפסטיבלים אמרו למפיקים 'אל תשלחו, אין סיכוי, זה על ישראל ועל יהודים', ופתאום עכשיו זה הפך כל כך רלוונטי בעיניי כי זה על הקשר של יהודים להיסטוריה הישראלית, על ישראל עוד לפני שהיתה מדינה בשילוב סיפור מדהים.
"המפיקים האיטלקים מעריצים את מאיר שלו, והסרט הזה הגיע מההערכה העמוקה שלהם ליצירת המקור ומניסיון להעביר את הסיפור המאוד מיוחד הזה לעיניים חיצוניות".
ספרי על הדמות שלך והסיפור שלה.
"זו אישה שאמא שלה על ערש דווי, ואחרי מותה היא מקבלת מכתב שכתבה לה, שבו היא מבינה שעליה לנסוע לארץ ולמצוא משהו שיחבר אותה לזהות שלה. זו אישה מאוד לא מאושרת, עם קונפליקט פנימי שלא מבינים מה הוא עד סוף הסרט. חסר לה משהו שהיא בעצמה לא מבינה, ועד שהיא לא תגיע לארץ ותחבר את הנקודות היא לא תבין. זה סיפור עמוק על זהות, על הזהות היהודית הנשית".
כמי שחיה שנים מעבר לים, עד כמה הנושא של זהות מעסיק אותך ומוכר לך?
"זה נושא מורכב", היא מחייכת. "אני חיה בחו"ל כבר 33 שנה, יותר מחצי מהחיים שלי. כשנסעתי, בהתחלה היה לי חשוב מאוד להיטמע, להכיר את התרבות האמריקנית ולהיות בינלאומית. הרגשתי שזהות היא לא דבר מחייב, שאני יכולה להיות מה שאני רוצה. אחרי 7 באוקטובר גיליתי שיש משהו מאוד עמוק ושלעולם לא ישתנה, והוא הזהות היהודית־ישראלית.
"יש משהו בישראליות שהוא פשוט בדם. הרגשתי שאחרי 7 באוקטובר החברים והמשפחה בארץ חוו חוויה שלעולם לא אבין כי אני לא שם, וכאב לי שאני לא שם. כשהגעתי לארץ אחרי 7 באוקטובר לראשונה הרגשתי שאני רואה הבעות פנים שלא ראיתי קודם, מחוויות שכנראה לא אוכל להבין לעומק כי לא הייתי פה פיזית, אבל יחד עם זה הרגשתי קשר עמוק וחיבור חזק. כל מי שלא חי בארץ עושה הרבה כדי להרגיש מחובר, אצלי זה תמיד דרך תרבות, ומאוד חשוב לי להיות חלק מהתרבות הישראלית, אני שומרת עליה.אני כותבת עכשיו ספר בעברית, סוג של ממואר, שייצא בקרוב, ואני קוראת בעברית ובאנגלית.
"בשנים הראשונות היה לי חשוב להפוך את האנגלית לשפה שבה אני חולמת ומבינה. היה לי חלום באמת להבין את שייקספיר באנגלית, ואני קוראת כיום ספרות יפה באנגלית, אבל מאז 7 באוקטובר משהו השתנה אצלי, והתחלתי לקרוא המון ספרים בעברית, בעיקר ספרות ישראלית".
אמנם זה לא סרט ישראלי, אבל הקאסט מורכב גם משחקנים ישראלים. היתה תחושה של יצירה מקומית?
"זו הכלאה מושלמת בשבילי", היא צוחקת, "אני משחקת אמריקנית, באנגלית, בסרט אירופי, עם קאסט ישראלי, וזה כל כך אני, זה משהו באמת היברידי ומיוחד. התסריט הגיע אלי ביום שבו ישבתי עם אמא שלי וטיפלתי בה, והתפקיד המאתגר הזה היה כמו מתנה".
"גאוות חיי"
אביטל היא לא רק שחקנית, היא גם כתבה, ביימה והפיקה בשותפות את ההצגה "NEXT STOP" שרצה בניו יורק ומדי פעם גם מתארחת בתיאטרון הבימה. רגע לפני 7 באוקטובר עלתה בתיאטרון הארצי הצגה שכתבה יחד עם שירי ארצי, חברתה הטובה, "שומעת אותך" (בימוי: ליאת פישמן לני, בכיכובן של נעמי יעיש בן אוזיליו, ענאל שדה), שהספיקה לזכות בפרסים אך גם לרדת מהבמה כשהמציאות פה השתנתה, וכעת חוזרת שוב.
"את ההצגה כתבנו שירי ואני, והפקתי אותה עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. ההצגה יצאה מהתיאטרון הארצי ותעלה ביולי מחדש, ואני שוב מעורבת בזה כמפיקה יחד עם איגוד מרכזי הסיוע. ההצגה עוסקת בשתי חברות, אחת עברה פגיעה מינית והשנייה יודעת על זה ולא יודעת מה לעשות כדי לעזור לה. זו הצגה שנועדה להראות שבעצם יש מקום שאפשר ללכת אליו, שהן לא לבד, וזה מבוסס על סיפור אמיתי שלי ושל שירי. לצערנו פגיעה מינית היא לא דבר נדיר, וזו הצגה שלא נועדה להעלות את הטראומה אלא לחשוף את האפקטים שלאחריה. זו באמת גאוות חיי ההצגה הזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו