הבמאי הישראלי כבש את גרמניה: "פרויקט מאוד אישי"

קצת יותר מ־50 שנה מאז שראה אור, אלבום ההופעה "קונצרט קלן" של הפסנתרן הגאון קית' ג'ארט הוא עדיין אלבום הסולו־ג'אז הנמכר ביותר בהיסטוריה – הישג יוצא דופן על פי כל קנה מידה, וכזה שהופך לאפילו מרשים ומדהים עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון שהקונצרט אולתר מתחילתו ועד סופו, שג'ארט ניגן באותו הערב על פסנתר חזרות שבור ושהמופע כולו התקיים בכלל רק בזכות עקשנותה ותושייתה של צעירה גרמנייה בת 18 שלא ממש היה לה מושג מה היא עושה.

כעת סרט עלילתי חדש ומרתק בשם "קלן 75" מבקש לקחת את הצופים אל מאחורי הקלעים של אותו ערב מוזיקלי היסטורי ולהביא את סיפורה של ורה ברנדס, האמרגנית האנרגטית וחסרת הניסיון שגרמה לו לקרות כנגד כל הסיכויים.

מי שכתב וביים את הסרט, שעולה היום לאקרנים, הוא הקולנוען הישראלי עדו פלוק (45), ואין ספק שמדובר ביצירתו הגדולה, המרשימה והמצליחה ביותר עד כה. מעבר לבכורה חגיגית בפסטיבל ברלין בשנה שעברה, "קלן 75" כבר הספיק למכור יותר מ־100 אלף כרטיסים בגרמניה, לזכות בציון של 89% באתר הביקורות "Rotten Tomatoes", לקבל ארבע מועמדויות בטקס האוסקר הגרמני ולהימכר להפצה ברחבי העולם.

"לא חשבתי שהסרט יזכה לכל כך הרבה תשומת לב", מודה פלוק בשיחה עם "ישראל היום" ממקום מושבו בברוקלין. "אני חושב שיש בסיפור של הקונצרט הזה משהו אוניברסלי שיוצא מגבולות עולם הג'אז. יש כאן את כל הרכיבים שהופכים את התהליך האמנותי לדבר כל כך מעניין. בעיות בלתי פוסקות. ניסיונות לעשות את הבלתי אפשרי. המתח המתמיד שבין האידיאל שאתה שואף אליו לבין מה שאתה מקבל בסוף היום.

"קית' ג'ארט ניגן אלפי קונצרטים על פסנתרים מושלמים, אבל דווקא על הקונצרט הזה - שנוגן על פסנתר שבור אחרי שהוא לא ישן כל הלילה - עדיין מדברים, ודווקא הקונצרט הזה מכר מיליוני עותקים והפך אותו למי שהוא. אנחנו האמנים כנראה צריכים את הבעיות האלה ואת חוסר השלמות הזאת כדי ליצור משהו מעניין".

המסע הקולנועי של פלוק אינו שונה מאוד מזה שעושה ורה הצעירה בסרט, וגם הוא מתאפיין בנחישות, באלתורים רבים, בזיהוי ובניצול הזדמנויות, ובחוסר נכונות להשלים עם תשובות שליליות. את סרטו הראשון, "אף פעם לא מאוחר מדי" (2012), מימן בחלקו הגדול באמצעות קמפיין גיוס המונים לאחר שנתקל בסירוב של קרנות הקולנוע הישראליות. סרטו השני, "הכרטיס" (2017), יצא לדרך רק לאחר שביקורת נלהבת על סרט הביכורים שלו פורסמה במגזין ההוליוודי "וראייטי". גם "קלן 75", שמתכבד להיות סרטו השלישי של פלוק באורך מלא, נולד ונכתב בדרך לא שגרתית ומתוך משבר עמוק, ונשמע שהדרייב וכישרון האלתור של ברנדס סיפקו ליוצר המותש והמתוסכל בדיוק את ההשראה שלה הוא היה זקוק.

"הסיפור של ורה הגיע אלי רגע אחרי שסרט אמריקני גדול שהייתי אמור לביים התרסק", הוא מספר. "הפרויקט כבר היה פסע מלקרות, אבל אז הגיעה הקורונה והכל קרס. כתבתי את התסריט של 'קלן 75' כפועל יוצא של כל הדברים האלה שלא הצלחתי לגרום להם לקרות. בבסיסו זהו סיפור על מישהי שפשוט לא מוכנה להקשיב ל'לא' שהעולם אומר לה שוב ושוב, אז מההתחלה זה הרגיש כמו פרויקט מאוד אישי. אין דרך להחזיק מעמד בתחום הקולנוע בימינו מבלי להיות קצת ורה ברנדס בעצמך".

האתגר הגדול

היכולת של פלוק להתמודד עם מגבלות ולהפוך אותן ליתרונות ניכרת גם בדרך היצירתית שבה התמודד עם סירובו המוחלט של ג'ארט לשתף עימו פעולה ועם העובדה שחברת התקליטים לא אפשרה לו להשתמש אפילו בצליל אחד מתוך הקונצרט המפורסם. פלוק ראה בזה אתגר.

"מהרגע הראשון היה ברור שקית' לא הולך לשתף איתנו פעולה", הוא אומר. "הוא לא אוהב את הקונצרט הזה. הוא מתייחס אליו כפי שרדיוהד מתייחסים ל'קריפ'. זה משהו מהעבר הרחוק שלו שהוא לא מעוניין לחגוג. אבל זה רק דירבן אותי עוד יותר. רציתי להמשיך ולחקור את הנושא הזה של 'איך מוצאים דרך לעשות משהו כשאין לך את המשהו שאתה צריך?'.

איך מארגנים מופע בלי ידע או ניסיון? איך מנגנים קונצרט בלתי נשכח בלי פסנתר טוב? איך מספרים את הסיפור של הקונצרט הזה בלי המוזיקה של הקונצרט? בסופו של דבר, הרעיון הוא להראות לאנשים 'איך הנקניק נעשה'. אחר כך, הם יכולים לבוא הביתה ולהאזין לאלבום כמו שצריך. גם אלה שמכירים את הקונצרט היטב אומרים שאחרי צפייה בסרט האלבום נשמע להם חדש ושונה לגמרי".