ב-7 ביוני 1996, לפני שלושה עשורים בדיוק, יצא לקולנוע הסרט "הפריצה לאלקטרז", משוברי הקופות הבולטים של העשור ההוא – וככל הנראה ההפקה הכי מפורסמת שמתרחשת בבית הכלא הידוע לשמצה שבמפרץ סן פרנסיסקו.
המקום אומנם כבר מזמן אינו פעיל, אבל ממשיך לשמש קרקע פורייה (וקלסטרופובית) לסיפורי בריחה נועזים. ההבדל הגדול בין הסרט הזה לאחרים? השם אומר הכל: במקום להימלט מאלקטרז אל החופש, הגיבורים שלו התבקשו לחדור למעמקיו כדי להציל את העיר הקליפורנית ממתקפת גז עצבים קטלנית.
הנה כמה עובדות מסקרנות שאולי לא ידעתם על הסרט.
ניקולס קייג' מגלם בסרט את סטנלי גודספיד, סוכן FBI שאומנם מומחה לנשק כימי, אבל גם בחור מנומס ומלומד למדי – לגמרי לא גיבור אקשן כפי שאולי היה אפשר לצפות ממנו בסרט מהסוג הזה.
ואכן, התפקיד הוצע תחילה לארנולד שוורצנגר, שסירב בנימוס שכן הוא לא אהב את התסריט. אם ארני אכן היה מקבל על עצמו את המשימה, אז אין ספק ש"הפריצה לאלקטרז" היה נראה ונשמע אחרת לגמרי.
הסצנה מורטת העצבים שגודספיד מנטרל את הפצצה עם ה"גולות" הירוקות הגדולות האלה? היא מבוססת על הופעתו של השחקן ריצ'רד דרייפוס ב"מלתעות".
למעשה, ניקולס קייג' הראה את "מלתעות" לבמאי מייקל ביי לפני הצילומים והבהיר שהוא רוצה שהדמות שלו תזכיר בהתנהלותה את מאט הופר – הביולוג הימי שדרייפוס גילם בסרט האימה האייקוני.
שותפו של קייג' למשימת הפריצה היה כמובן שון קונרי. הכוכב הסקוטי האגדי שיחק את ג'ון מייסון, סוכן ביון וחייל יחידת עילית בריטית לשעבר ואסיר פדרלי בהווה. מייסון הוא האדם היחיד בהיסטוריה שהצליח לברוח מאלקטרז, ולכן הוא מגוייס למשימה כדי לסייע לצוות בדרך ההפוכה – בתמורה לחנינה כמובן.
מספרים שקונרי לא היה מעוניין לעשות כל יום את הדרך הקצרה מסן פרנסיסקו לאלקטרז, אז הוא ביקש מהמפיקים לבנות לו בקתה זמנית מפנקת ליד הכלא שעל האי. ביקש וקיבל.
את הצלע המרושעת מגלם בסרט אד האריס, כגנרל ממורמר שמתבצר עם כנופיית המארינס המיליטנטית באלקטרז וזומם לשגר טילים כימיים עם גולות גז עצבים ירוקות. אבל אחד מימי הצילומים כמעט התבזבז לגמרי אחרי שהאריס, שחקן רציני ומוערך בדרך, לא הצליח לשלוט בפרצי הצחוק שלו – שכוונו לעבר השחקן שגילם את מדריך התיירים.
אפרופו מדריך תיירים, האי אלקטרז משמש בעשורים האחרונים כפארק לאומי ומוזיאון, המארח מדי שנה כמיליון וחצי מבקרים. הפארק היה פתוח גם בתקופת הצילומים, שהתקיימו במקביל לביקורים אזרחיים. דמיינו שאתם נרשמים לסיור היסטורי ועל הדרך מקבלים את קונרי וקייג' עושים היסטוריה קולנועית.
נו, ומה הגולות האלה בעצם הכילו? שמפו ירוק של המותג האמריקני הוותיק פרל (Prell). כל יחסי ציבור הם יחסי ציבור טובים, אפילו אם משתמשים במוצר שלך כגז עצבים.
הסצנה שבה מייסון מטלטל את ראש ה-FBI מעבר למרפסת? היא צולמה במלון פיירמונט המפורסם שבסן פרנסיסקו במהלך יום שגרתי. הבעיה: העוברים והשבים לא היו מודעים שמצלמים שם סרט, ובשל כך התקבלו לא מעט טלפונים מאזרחים מבוהלים על אדם שחייו נתונים בסכנה.
לא מעט כותבים עמלו על התסריט של "הפריצה לאלקטרז" כדי לשפץ וללטש אותו. אחד מהם היה, תאמינו או לא, קוונטין טרנטינו, שעשה את העבודה ללא קרדיט. גם אהרון סורקין (יוצר "הבית הלבן", כותב "הרשת החברתית") סייע.
כל כך הרבה כותבים, ואף אחד מהם לא שם לב ללפחות פשלה אחת: אם אלקטרז לא נמצא בשימוש כבר עשרות שנים, איך זה זה שהבויילרים המותקנים עדיין פועלים? מקלחות חמות זה אחלה, אבל בכל זאת. האמת שמייקל ביי היה מודע לתקלה הנרטיבית, אבל החליט להחליק אותה "כי זה מבדר, אתם לא חושבים?", אמר הבמאי בראיון.
"הפריצה לאלקטרז" מוקדש לזכרו של מפיק-העל דון סימפסון, שהלך לעולמו בינואר 1996 בגיל 52, לאחר שלקה בהתקף לב כחמישה חודשים לפני הפרמיירה. סימפסון ושותפו ג'רי ברוקהיימר חתומים יחד על כמה וכמה קלאסיקות אקשן מודרניות, כמו "בחורים רעים", "אהבה בשחקים", "ימי הרעם" ו"השוטר מבוורלי הילס".
האם "הפריצה לאלקטרז" ו"ארמגדון" – שובר קופות נוסף של מייקל ביי מ-1998 – מתרחשים באותו יקום קולנועי? סביר להניח שלא, אבל שימו לב לזה: השחקן סטנלי אנדרסון גילם בשני הסרטים את נשיא ארצות הברית.
ככל הנראה מדובר בלא יותר בקריצה של הבמאי למעריצים, אבל בכל זאת – מעניין מה היה קורה אם גודספיד ומייסון היו חוברים להארי סטמפר (ברוס ויליס) ומסייעים לו בהשמדת האסטרואיד הסורר. כבר ראינו שיש להם את הכישורים המתאימים.
מייקל ביי מנוסה בהמשכונים. הרי גם "בחורים רעים" וגם "רובוטריקים" שלו קיבלו סיקוולים. אז למה "הפריצה לאלקטרז" לא? תתפלאו, אבל אכן היה דיבור על פרק שני בזיכיון, בטח אחרי ההצלחה הגדולה של הסרט הראשון.
העלילה היתה אמורה להתמקד במייסון וגודספיד שנמלטים מזרועות החוק, אך לרוע המזל הפרויקט לא התרומם מעבר לשלבים המוקדמים. מה כן התרומם? דווקא רימייק הודי (!) של הסרט בשם "Qayamat" מ-2003. קטעים.
הבמאי טוני סקוט, שכבר עבד עם סימפסון וברוקהיימר על "השוטר מבוורלי הילס 2", "אהבה בשחקים", "ימי הרעם", ו"כוננות מיידית", היה אמור לביים גם את "הפריצה לאלקטרז", אבל בסופו של דבר ויתר על הפרויקט לטובת "המעריץ" עם וסלי סנייפס ורוברט דה נירו, שלא כל כך סיפק את הסחורה. אופסי.
אמיתי לגמרי: ב-2016 התפרסם בבריטניה "דו"ח צ'ילקוט" – מסקנות של ועדת חקירה שלפיהן לא היתה הצדקה לצאת למלחמה בעיראק כדי להפיל את משטרו של סדאם חוסיין.
הדו"ח חשף כי אחד הסוכנים הבריטיים מסר מידע שקרי לגבי הימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק, לאחר שביסס את "ממצאיו" על טילי גז העצבים שהוצגו בסרט. וואו.
רק נשים את זה כאן. כן, שם הסרט באנגלית הוא "The Rock", אבל אין לו שום קשר למתאבק המפורסם שנשא את אותו מוניקר. "דה רוק" ("הסלע") הוא כמובן כינוי לכלא אלקטרז המבוצר, ואילו מר דוויין ג'ונסון התחיל לכנות את עצמו כך באוגוסט 1997, יותר משנה אחרי שהסרט עלה למסכים, כוריאציה על שם הזירה הראשון שלו, רוקי מייביה, שם שעשה כבוד לאביו (רוקי ג'ונסון) ולסבו (פיטר מייביה).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו