מותחן האימה הפסיכולוגי "באקרומס", של קיין פרסונס בן ה-20, הוא ממש לא מסוג הסרטים שאמורים לזכות לעדנה בקופות. הוא איטי, חידתי ואווירתי, והוא מקפיד שלא לענות על כמעט אף אחת מהשאלות הרבות שעולות במהלכו.
במילים אחרות, זהו אינו זוועתון שמספק ריגושים זולים וצפויים או "גוד-טיים" שטחי, אלא יצירה שקרובה יותר ברוחה ובצורתה לתחום הקולנוע האמנותי.
אין זה מקרה שחברת ההפצה העצמאית והסופר-אופנתית A24 חתומה עליה. לא סתם מככבת בו השחקנית הנורבגית המהוללת רנטה ריינסב ("ערך סנטימנטלי", "האדם הגרוע בעולם"), שהפכה בשנים האחרונות לפרצוף של הקולנוע האירופי הארטיסטי העכשווי.
ובכל זאת, לא רק ש"באקרומס" - שמבוסס על סדרת רשת מצליחה ושהופק בתקציב של עשרה מיליון דולר - מצליח מעל ומעבר למצופה (בסופ"ש הראשון שלו בארצות הברית הוא גרף לא פחות משמונים מיליון דולר, שהם פי ארבעה ממה שחזו לו), אלא שהסרט גם מרסק שיאים קופתיים על ימין ועל שמאל ומחולל היסטריה של ממש.
גם אם מדובר בתוצאה של הייפ אינטרנטי/ויראלי שנבנה במשך כמה שנים טובות, בהחלט ניתן לשאוב עידוד מכך שצופים צעירים שנמנים על דור ה-Z נחשפים לסרט מסוג זה, שמפליא להיות כל כך שונה ממה שהם רואים בדרך כלל. אבל בואו נאמר שממש לא הופתעתי לשמוע שרבים מהם יוצאים מן האולם בתחושת תסכול ועם פרצוף של "מה לעזאזל ראיתי עכשיו?!".
על כל פנים, הסרט עצמו דווקא מוצלח למדי, וזה מה שבאמת חשוב כאן. פרסונס מתגלה כבמאי עם שפע של סגנון ודמיון. החזון הוויזואלי שלו מגובש עד לרמת הפרטים הכי קטנים. השליטה הטכנית מוחלטת. האווירה חרדתית, אפקטיבית ומאוד אנלוגית. מפלס המתח ממשיך לטפס בהתמדה ככל שהסרט נמשך, והשאלות שנותרות ללא מענה רק הולכות ונערמות.
הישג מרשים ביותר עבור יוצר רך בשנים שזהו סרטו הראשון (גם אם זכה לקבל מעט עזרה והכוונה מהבמאים-מפיקים המנוסים שסייעו לו להוציא את הפרויקט לפועל, רשימה מכובדת שכוללת שמות כמו ג'יימס וואן, ג'ייסון בלום, אוסגוד פרקינס ושון לוי).
הסיפור (עליו חתום התסריטאי וויל סודיק) מאוד-מאוד פשוט, ובעיקר מהווה תירוץ לזרוק אותנו אל תוך עולמו הקריפטי והייחודי של הסרט. מנהל חנות רהיטים (צ'יווטל אג'יופור), שחייו נמצאים על הקרשים, מוצא בחנותו פורטל סודי שמוביל אותו אל תוך מבוך אינסופי של חללים לימינליים.
התאורה שם צהבהבה, הריהוט משונה, והווייב כולו נמצא על העוקם. האם הוא נמצא במציאות? האם הוא עבר לממד מקביל? האם הוא תקוע איפשהו בין לבין? מה פשר המקום הזה? ומיהם היצורים שמסתובבים שם?
כאמור, התשובות היחידות שתקבלו מהסרט הן אלה שתייצרו בעצמכם. אבל השיטוט בתוך המרחבים ההזויים והלא נגמרים שפרסונס מייצר מרתקים בפני עצמם ומזכירים את השלבים הראשונים של משחק מחשב (בו השחקן מסתובב ומנסה למפות את השטח ולהבין מה עליו לעשות כדי לעבור לשלב הבא).
בתוך כך, הטריטוריות הארכיטקטוניות האבסטרקטיות והלכאורה בלתי אפשריות של "באקרומס" הזכירו לי את עולמות החלום של דיוויד לינץ' ("טווין פיקס", "אינלנד אמפייר") וצ'רלי קאופמן ("סינקדוכה, ניו יורק") ואת האמנות הסוריאליסטית של אשר ודאלי, והקפיצו לראשי שלל "אזורי מעבר" קולנועיים - החל מה-Overlook Hotel מ"הניצוץ", המשך במרחבי התודעה של "Inception", וכלה במציאות המלאכותית של "העולם של טרומן". אסוציאציות נוספות שעלו במוחי כללו את סדרת הטלוויזיה "אבודים" ואת "פרויקט המכשפה מבלייר".
כאמור, הרובד האלגורי/מטפורי של "באקרומס" יכול להיות מאוכלס בשלל נושאים ונותר כר פורה לפרשנויות. אך בצפייה ראשונה, הרגשתי שהסרט עוסק באינטרנט, ב-AI ובתחושת המציאות שלנו, שהולכת ומתערערת ככל שקצב זרימת (ושכפול) המידע עולה. יש בזה משהו מהפנט. אך גם משהו מבלבל ומערער.
לאחר שמנהל חנות הרהיטים שלנו נעלם בתוך מבוך החדרים האחוריים, הפסיכולוגית שלו - שמגולמת בידי רנטה ריינסב, ושמתמודדת עם עבר טראומטי משל עצמה - מחליטה להיכנס לשם כדי למצוא אותו.
העובדה שריינסב מדברת אנגלית במבטא נורבגי (למרות שהדמות שלה גרה בארצות הברית במשך כל חייה), קצת הפריעה לי בשלבים הראשונים של הסרט. אך בהמשך, הדבר רק הוסיף לתחושות המלאכותיות והמוזרות שפרסונס מטפח על המסך.
כך או כך, בעוד שאג'יופור מגיש את אחת ההופעות הטובות שלו בשנים האחרונות, ריינסב נראית קצת אבודה ומחוץ לאלמנט שלה, ולא ממש השתכנעתי שהיא הייתה הבחירה הנכונה ביותר לתפקיד.
באופן חכם, פרסונס אינו מתפתה לספק הסבר בסגנון "אבודים" לתופעות שבהן נתקלנו, ובאופן מתבקש, הסוף שאליו הוא מגיע משאיר שפע של מקום לסרטי המשך, ספין-אופים ופריקוולים.
עם זאת, אין ספק ש"באקרומס" מגיש חוויה קולנועית מלהיבה, מרעננת ומספקת שעומדת בפני עצמה, ושעובדת יופי גם כשמנתקים אותה מהתופעה האינטרנטית שהביאה ליצירתה. אולי הילדים האלה יודעים מה שהם עושים ככלות הכל.
"באקרומס", ארה"ב 2026
ציון: 4 כוכבים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו