יש סרטים שמגיעים לבתי הקולנוע, ויש סרטים שמתחילים להרגיש כמו אירוע תרבותי הרבה לפני שהאורות באולם כבים. "האודיסיאה" של כריסטופר נולאן שייך בבירור לסוג השני. אחרי "אופנהיימר", שהחזיר את הקולנוע הגדול למרכז השיחה העולמית, נולאן פונה אל אחד הטקסטים המכוננים בתולדות התרבות המערבית: מסעו של אודיסאוס, מלך איתקה, הביתה אחרי מלחמת טרויה. אולפני יוניברסל מתארים את הסרט כ"אפוס פעולה מיתי" שצולם ברחבי העולם בטכנולוגיית IMAX חדשה.
הסרט צפוי לעלות בבתי הקולנוע ב-17 ביולי 2026. בקאסט נמצאים מאט דיימון, טום הולנד, אן האת'וויי, רוברט פטינסון, לופיטה ניונגו, זנדאיה ושרליז ת'רון - רשימה שמבהירה כי מדובר בהפקה שמכוונת גבוה מאוד.
טריילר "האודיסאה" (כריסטופר נולאן, 2026)
אבל הבחירה של נולאן בהומרוס אינה מקרית. לאורך הקריירה שלו הוא חזר שוב ושוב אל אותם נושאים: זמן שנמתח ומתפרק, זיכרון שמטעה, גברים שנעדרים יותר מדי זמן, והמחיר הכבד של הניסיון לשוב אל בית שכבר אינו אותו בית. במובן הזה, "האודיסיאה" נראית פחות כמו תפנית מפתיעה ויותר כמו יעד שנולאן התקדם אליו במשך שנים. הטריילר החדש, שפורסם בתחילת מאי 2026, כבר הציג הצצה לעולם של סייקלופים, מערבולות, טרויה, איתקה וגיבור שנקרע בין תהילה, הישרדות וגעגוע. דיימון מגלם את אודיסאוס, הולנד את בנו טלמאכוס, האת'וויי את פנלופה ופטינסון את אנטינואוס, אחד ממחזריה המאיימים של פנלופה בביתו של הגיבור הנעדר.
אן הת'אווי בתפקיד פנלופה ב"האודיסאה" (כריסטופר נולאן, 2026)
עד שהמסע הזה יגיע למסך הגדול, זה בדיוק הזמן לחזור אל הסרטים שסללו את הדרך. האפוסים הקלאסיים לא היו רק "סרטים ארוכים עם תלבושות", אלא ניסיונות שאפתניים לברוא עולם שלם: קרבות, אימפריות, אמונה, בגידה, אהבה, נקמה וגיבורים שמגלים בדרך הקשה שהניצחון הוא לא תמיד סוף הסיפור. מעיבודים הוליוודיים עתירי תקציב ועד יצירות מודרניות שזכו לפחות תשומת לב ממה שהגיע להן, אלה עשרת הסרטים שכדאי לראות לפני ש"האודיסיאה" של נולאן מנסה להפוך את המיתולוגיה היוונית שוב לשיחת היום.
"עשרת הדיברות" - כשהקולנוע עוד ניסה לדבר בשם האלים
מעט סרטים מגלמים את מושג "האפוס הקולנועי" כמו "עשרת הדיברות" של ססיל ב. דה-מיל מ-1956. זהו סרט שנולד בתקופה שבה הוליווד לא הסתפקה בלספר סיפור גדול, אלא ניסתה לבנות עולם שלם סביבו: ארמונות, מדבריות, המוני ניצבים, דרמה תנ"כית, מאבק בין שליט לאדם אחד שמסרב להישבר, ורגעים שנחרתו עמוק בזיכרון הקולנועי.
הקשר ל"האודיסיאה" של נולאן ברור: זהו קולנוע שמבין כי מיתוס לא עובד רק בגלל העלילה, אלא בגלל התחושה שהוא מייצר. גיבור שנאבק בכוחות גדולים ממנו, מסע אל חירות, אמונה, גורל ותפאורה שמבקשת להזכיר לצופה למה בכלל יוצאים מהבית כדי לראות סרט על מסך גדול.
"בן חור" - נקמה, גאולה ומרוץ אחד שאי אפשר לשכוח
"בן חור" מ-1959 הוא אולי אחד השיעורים החשובים ביותר בבניית אפוס. וויליאם ויילר לא ממהר אל מרוץ המרכבות המפורסם, אלא בונה סביבו סיפור של בגידה, גלות, השפלה, הישרדות וחזרה. לכן כשהרגע הגדול מגיע, הוא לא רק מרשים טכנית - הוא טעון רגשית.
כמו אודיסאוס, גם יהודה בן חור הוא אדם שנקרע מחייו הקודמים ומנסה לחזור אליהם כשהוא כבר אינו אותו אדם. הסרט זכה ב-11 פרסי אוסקר, הישג היסטורי שהפך אותו לאחד מסרטי הענק המזוהים ביותר עם תור הזהב של הוליווד.
"ספרטקוס" - הגיבור שמסרב להישאר קטן
"ספרטקוס" מ-1960, בבימוי סטנלי קובריק, הוא אפוס פחות מיתולוגי ויותר פוליטי, אבל הוא שייך בדיוק לאותה משפחה קולנועית: סרטים שבהם אדם אחד הופך לסמל גדול ממנו. קירק דאגלס מגלם עבד שמוביל מרד נגד רומא, והסרט כולו נע בין דרמה אישית לבין תמונה רחבה של כוח, דיכוי וחירות.
לפני "האודיסיאה", זו צפייה חשובה כי היא מזכירה שאפוס טוב לא נשען רק על תפאורה רחבה. הוא צריך דמות שמחזיקה את כל המשקל הזה על הכתפיים. אצל נולאן, כמו אצל קובריק, השאלה אינה רק מי מנצח - אלא מה המחיר שמשלם מי שנאלץ להפוך לאגדה.
"אל סיד" - האביר, האהבה והמחיר של תהילה
"אל סיד" מ-1961 מציב במרכזו גיבור היסטורי שהופך כמעט לדמות מיתית. צ'רלטון הסטון וסופיה לורן מובילים סיפור רחב יריעה של נאמנות, מלחמה, אהבה, דימוי ציבורי והפער הכואב בין האדם הפרטי לבין האגדה שנבנית סביבו.
זו בדיוק אחת הנקודות שמתחברות ל"אודיסיאה": אודיסאוס אינו רק אדם שמנסה להגיע הביתה. הוא כבר מיתוס עוד לפני שהוא חוזר. כולם שמעו עליו, כולם מחכים לו, כולם בונים סביבו ציפיות. אבל מי באמת חוזר אחרי שנים של מלחמה, ים, אובדן ופיתויים? הגיבור, או הצל של מה שהיה פעם?
"לורנס איש ערב" - האיש שנבלע בתוך המיתוס של עצמו
אם יש סרט אחד שאפשר לדמיין את נולאן חוזר אליו שוב ושוב לפני "האודיסיאה", זה "לורנס איש ערב" מ-1962. דייוויד לין יצר כאן אפוס עצום, אבל כזה שמבין כי הנוף הגדול ביותר בסרט הוא לא המדבר - אלא הנפש של הגיבור.
לורנס נע בין זהויות, תפקידים וציפיות, עד שקשה לדעת איפה נגמר האדם ואיפה מתחילה האגדה. גם אודיסאוס הוא דמות כזו: לוחם, מלך, בעל, אב, שורד, מספר סיפורים ומתחזה. הוא משנה צורה כדי לחיות, אבל כל שינוי כזה גובה ממנו משהו. לכן "לורנס איש ערב" הוא לא רק סרט הכנה ל"אודיסיאה", אלא כמעט מפתח להבנתה.
"ג'ייסון והארגונאוטים" - לפני ה-CGI, היו מפלצות עם נשמה
"ג'ייסון והארגונאוטים" מ-1963 הוא הצד הפנטסטי של האפוס הקלאסי: מסע ימי, גיבור שמחפש את גיזת הזהב, אלים, מפלצות, סכנות וניסים קולנועיים שנוצרו בעבודת יד. האפקטים של ריי האריהאוזן אולי נראים היום רחוקים מהטכנולוגיה של IMAX, אבל יש בהם קסם שקשה לזייף.
זהו סרט חשוב במיוחד בעידן שלפני נולאן מן הבחינה ש"האודיסיאה" תצטרך להתמודד עם אתגר דומה: איך מציגים יצורים מיתולוגיים בלי להפוך אותם לאטרקציה ריקה. אצל נולאן, שהקפיד לאורך הקריירה על צילום פיזי, אפקטים מוחשיים וחוויית קולנוע גדולה, השאלה הזאת מסקרנת במיוחד.
"קליאופטרה" - כשההפקה עצמה הופכת לאגדה
"קליאופטרה" מ-1963 הוא לא רק סרט, אלא סיפור הוליוודי בפני עצמו: תקציב עצום, הפקה מסובכת, שערוריות, עיכובים, כוכבים ענקיים והילה של יצירה שכמעט קרסה תחת המשקל של עצמה. אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון עומדים במרכז דרמה היסטורית שבה פוליטיקה, תשוקה ותדמית ציבורית מתערבבות זו בזו.
החיבור ל"האודיסיאה" עובר דרך עצם השאפתנות. גם הסרט של נולאן מגיע עם ציפיות כמעט בלתי אפשריות: אחרי "אופנהיימר", עם קאסט שכולל את מאט דיימון, אן האת'וויי, טום הולנד, זנדאיה, רוברט פטינסון, לופיטה ניונגו ושרליז ת'רון, ועם תאריך יציאה שנקבע ל-17 ביולי 2026 - אמצע עונת הקיץ ההוליוודית, חלון קלאסי לשוברי קופות גדולים - מדובר באחד הפרויקטים המדוברים של השנה.
"נפילת האימפריה הרומית" - הרגע שבו עולם שלם מתחיל להיסדק
"The Fall of the Roman Empire" מ-1964 שייך לסוג הסרטים שכבר כמעט לא עושים: הפקות ענק שמנסות ללכוד לא רק סיפור, אלא קריסה של ציוויליזציה שלמה. הסרט מתעניין בכוח, בירושה, בבגידה ובתחושה שכל סדר ישן עומד להתפרק. הוא לא מסתפק בקרבות ובארמונות, אלא מתבונן ברגע שבו אימפריה מגלה שהאויב המסוכן ביותר שלה אינו נמצא תמיד מחוץ לשערים - אלא בתוך המנגנונים, המשפחה והשאיפות של מי שאמורים להגן עליה.
זה רלוונטי מאוד ל"אודיסיאה", כי גם שם החזרה הביתה מתרחשת אחרי עולם שנשבר. אודיסאוס לא שב מאיזה טיול ארוך, אלא ממלחמת טרויה, מאירוע ששינה את כל מי שהיה חלק ממנו. הבית שלו עדיין עומד, אבל הוא כבר לא בהכרח אותו בית. בזמן שהוא נעדר, הסדר הישן התערער, נאמנויות נבחנות מחדש, ואיתקה הופכת ממקום של ביטחון לזירה של איום, המתנה וספק. וזה אולי הפחד הגדול ביותר של כל גיבור אפי: לא למות בדרך, אלא לחזור ולגלות שאין באמת לאן לחזור.
"טרויה" - המלחמה שבלעדיה אין מסע הביתה
"טרויה" מ-2004 הוא התחנה ההכרחית לפני "האודיסיאה", גם אם הוא מתמקד בסיפור שקודם לה. בלי מלחמת טרויה אין את מסעו של אודיסאוס בחזרה לאיתקה. בלי ההרס, התהילה והדם של המלחמה, אין את השאלה הגדולה שמרחפת מעל כל האפוס: מה קורה לגיבור אחרי שהקרב נגמר?
הסרט של וולפגנג פטרסן, בכיכובם של בראד פיט, אריק באנה, אורלנדו בלום ודיאן קרוגר, הפך את המיתוס לסרט מלחמה מודרני יותר, כזה שמצמצם את נוכחות האלים ומדגיש את בני האדם: גאווה, יצר, כבוד, נקמה ופחד. אודיסאוס מופיע בו כדמות משנה, אבל הסיפור שלו מתחיל בדיוק במקום שבו הסרט הזה נגמר.
"השיבה" - האודיסיאה הקטנה שאומרת משהו גדול
הסרט המאוחר ביותר ברשימה, "The Return" מ-2024, הוא גם אחד המסקרנים שבהם. במקום לעבד את כל מסעו של אודיסאוס, הבמאי אוברטו פזוליני מתמקד בשלב החזרה: אודיסאוס שב לאיתקה אחרי עשרים שנה, פוגש בית שנכבש בידי מחזרים, אישה שחיכתה יותר מדי זמן ובן שכמעט לא הכיר אותו.
רייף פיינס מגלם את אודיסאוס וז'ולייט בינוש את פנלופה, והבחירה להתמקד דווקא בסוף המסע הופכת את הסרט למשלים מעניין במיוחד לגרסה של נולאן. כאן אין דגש על מפלצות, אלים ואקשן, אלא על הפצע האנושי: מה נשאר מאדם אחרי שנים של מלחמה, געגוע והישרדות. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו ב-2024 ועלה בארצות הברית בדצמבר אותה שנה.
האודיסיאה מהצד השקט והכואב שלה - לא המסע בים, אלא הרגע שבו גיבור חוזר לבית שכבר השתנה. "השיבה", 2024
למה הרשימה הזו חשובה לפני נולאן?
עשרת הסרטים האלה אינם רק המלצות צפייה נוסטלגיות. הם מציגים את השורשים של הקולנוע האפי: הפקות ענק, גיבורים מיוסרים, מסעות בלתי אפשריים, מלחמות שמותירות צלקות וגעגוע עיקש לבית שאולי כבר לא קיים כמו בזיכרון. אם "האודיסיאה" של כריסטופר נולאן תעמוד בציפיות, היא לא תנסה רק להחזיר את המיתולוגיה למסך הגדול - אלא להזכיר למה סיפורים כאלה ממשיכים לרדוף אותנו כבר אלפי שנים.
למה דווקא עכשיו?
החזרה של הוליווד אל האפוס אינה מקרית. בעידן שבו חלק גדול מהצפייה עבר למסכים קטנים, סרט כמו "האודיסיאה" מנסה להזכיר למה בכלל הולכים לקולנוע: כדי להרגיש קטנים מול סיפור גדול. לפי "הגרדיאן", הסרט של נולאן מצולם בפורמט IMAX רחב היקף, עם תקציב שדווח סביב 250 מיליון דולר וקאסט שכולל את מאט דיימון כאודיסאוס, טום הולנד כטלמאכוס, אן האת'וויי כפנלופה, רוברט פטינסון כאנטינואוס ושרליז ת'רון כקליפסו.
אבל הסיבה האמיתית לציפייה אינה רק התקציב או הכוכבים. היא התחושה שנולאן מצא סוף סוף את הסיפור העתיק ביותר שמתאים בדיוק לאובססיות שלו. "האודיסיאה" היא סיפור על זמן, אבל לא רק זמן כרונולוגי. היא עוסקת בזמן שמצטבר על הגוף, על הזוגיות, על המשפחה, על הזהות. היא שואלת אם אפשר לחזור למקום שעזבת, ואם המקום הזה עדיין יכיר אותך.
לכן עשרת הסרטים האלה אינם רק שיעורי בית לפני הלהיט הבא. הם מפה. הם מזכירים איך הקולנוע ניסה שוב ושוב להתמודד עם גיבורים גדולים מדי, מלחמות ארוכות מדי, אימפריות קורסות ובתים שמחכים יותר מדי זמן. ואם נולאן יעשה את מה שנולאן יודע לעשות, "האודיסיאה" לא תהיה רק עוד עיבוד למיתוס יווני - אלא סרט על הרגע שבו אדם מגלה שהמסע הביתה הוא לפעמים המסע המסוכן מכולם.