הסרט שאף אחד לא ציפה לו הוא הדבר הכי טוב שקרה זה שנים

לפני זמן רב, בגלקסיה רחוקה־רחוקה, לאנשים היה אכפת מאוד מ"מלחמת הכוכבים". כיום? הרבה פחות.

מאז שהמותג נרכש בידי דיסני ב־2012 תמורת קצת יותר מ־4 מיליארד דולר (בדיל שכלל גם את סדרת "אינדיאנה ג'ונס"), ערכו רק הלך וירד בהתמדה.

אמנם "הכוח מתעורר" הוציא לדרך טרילוגיה חדשה ומבטיחה ב־2015, אך כעבור ארבע שנים בלבד קברניטי דיסני כבר מצאו את עצמם אובדי עצות וללא תוכניות ברורות להמשך.

ההכנסות הידלדלו מסרט לסרט, הביקורות הפכו לפחות ופחות מפרגנות, והרצון הטוב של קהל המעריצים ירד אל מתחת לקו האדום והוחלף בעוינות (או באדישות). עד כדי כך שאחרי יציאת "עלייתו של סקייווקר" ב־2019 דיסני החליטה לעצור הכל ולחשב מסלול מחדש.

במקביל, בגזרה הטלוויזיונית קיבלנו שורה ארוכה של סדרות סטרימינג - רשימה חלקית כוללת את "אובי וואן קנובי", "הספר של בובה פט", "אסוקה", "האקוליט" ו"צוות שלד" - שבעיקר נועדו לרפד את השרתים של דיסני פלוס. אך רק שתיים מתוכן, "המנדלוריאן" ו"אנדור", הצליחו להתעלות על הציפיות ולהותיר חותם חיובי.

וכך אנו מוצאים את עצמנו ב־2026 במצב די מדהים, שבו המותג הוותיק והאהוב הפך לאנדרדוג מאוס אשר רבים סבורים שעבר זמנו. מי היה מאמין? האם "המנדלוריאן וגרוגו", שיוצא היום לאקרנים, שבע שנים תמימות אחרי יציאת הסרט האחרון בסדרת "מלחמת הכוכבים", יצליח לשחזר משהו מהקסם ולהשיב ליקום של ג'ורג' לוקאס מעט מהכבוד שאבד לו בעשור האחרון?

התשובה הקצרה היא כן. אמנם לא מדובר באחד משיאי הסדרה, אך סרטו של הבמאי ג'ון פאברו ("איירון מן", "שף") מהווה צעד בכיוון הנכון. הוא עשוי באהבה ועם הרבה תשומת לב לפרטים, הוא מבדר מאוד, והכי חשוב - הוא לרגע לא מנסה להמציא את הגלגל מחדש או להשיק פרק חדש וקאנוני במיתולוגיה. כל מה שמעניין אותו הוא להיות סרט טוב שיכול לעמוד בפני עצמו. לטעמי הוא מצליח.

הופעת אורח מפתיעה

ההחלטה להעביר את דמותו של המנדלוריאן - צייד ראשים שהיה מרגיש בבית במערבון ספגטי או בסרט סמוראים - למסך הגדול, אחרי שלוש עונות בדיסני פלוס, מוצלחת גם היא בסך הכל. נכון, הסרט מתנהל כמו עונה מקוצרת של הסדרה, והמבנה העלילתי האפיזודי וקנה המידה המצומצם מניבים תוצאה הרבה פחות גרנדיוזית מזו שהורגלנו אליה - אך גם בצניעות הזאת יש משהו מרענן. כאילו פאברו ושותפיו אמרו לעצמם שעדיף להתחיל בקטן ולהתקדם משם.

סיפורנו מתרחש מעט לאחר נפילת האימפריה, ושולח את המנדלוריאן (פדרו פסקל) ואת בן הלוויה הצעיר שלו, גרוגו (הידוע גם כ"בייבי יודה"), לרדוף אחר פושעי מלחמה שעדיין מסתתרים ברחבי הגלקסיה.

לאחר סצנת פתיחה מסעירה ומצוינת, שבמהלכה גיבורנו פורץ לבונקר מבוצר שבו מסתתר גנרל מבוקש, מנדו וגרוגו חוזרים לבסיס ומקבלים משימה חדשה ומסוכנת מקצינת המבצעים שלהם (המגולמת על ידי סיגורני וויבר). ראשית, יהיה עליהם לשחרר מהשבי את רוטה ההאט, בנו של ג'אבה ההאט, ולהשיבו למשפחתו העבריינית. אם יצליחו, יינתן להם בתמורה מידע לגבי מקום הימצאו של פושע המלחמה הגדול והמבוקש מכולם.

הבעיה הגדולה ביותר של "המנדלוריאן וגרוגו" היא המערכה השלישית המעט אנמית שלו, שמסתפקת בחזרה ללוקיישנים ולדמויות שפגשנו קודם לכן, ושאינה משכילה להרים את הסרט בדרגה נוספת. אך אם להיות כן - עד לאותה נקודה ממש לא חשתי שהסרט סובל ממחסור בדברים טובים.

רוטה ההאט (בקולו של ג'רמי אלן ווייט) מתברר כמתבגר משעשע עם דאדי אישיוז (יש לו מונולוג בנושא שגרם לי לצחוק בקול רם). הבמאי מרטין סקורסזה צץ בתפקיד אורח מפתיע (ומכין סנדוויץ' חייזרי מפתה שגרם לבטני לקרקר). הפסקול הפעלתני והפסיכי של לודוויג גורנסון משדרג את הנעשה על המסך ומוכיח שהוא ראוי לרשת את ג'ון וויליאמס (המלחין המקורי של "מלחמת הכוכבים").

בייבי יודה חמוד כתמיד, והעובדה שהוא מופיע על המסך בעיקר כבובה ולא כיציר CGI משמחת מאוד. זהו, אגב, גם המצב עם שאר היצורים, הרובוטים והחלליות - אף על פי שהם עושים שימוש בטכנולוגיות הכי מתקדמות שיש, כמעט כולם מתבססים על מודלים פיזיים ועל טכניקות אנימציה קלאסיות (סטופ מושן, למשל). לא רק שמדובר במחווה מרגשת לגאוני האפקטים שעבדו על הסרטים המקוריים ולקהל שגדל על ברכיהם - אלא שזה נראה פשוט נהדר.

כל אלה אולי לא יספיקו כדי לחלץ את המותג המושמץ מהבוץ ולהשיבו לגדולה, אבל הם כן עשויים להזכיר לכם מדוע התאהבתם בסדרת הסרטים הזו מלכתחילה. בהתחשב בכל מה שעברנו בעשור האחרון, זה ממש לא מעט.

"המנדלוריאן וגרוגו", ארה"ב, 2026

ציון: 3.5 כוכבים