מייקל ג'קסון היה גאון וקדוש. הוא היה טוב מדי וטהור מדי עבור העולם הזה, ולמרות שהיה אקסצנטרי ומוזר, הוא מעולם לא עשה שום דבר מפוקפק או מטריד. זה המסר העיקרי שעולה מתוך "מייקל", הדרמה הביוגרפית החדשה והמדוברת שעוסקת בחצי הראשון של הקריירה של מלך הפופ.
אם אתם מעריצים את ג'קסון, אני מניח שזה לא יפריע לכם יותר מדי. בכל זאת, באתם לקולנוע כדי לחגוג את פועלו של האייקון המוזיקלי ולהיזכר בכל רגעיו הגדולים, ולא כדי לקרוא לביטולו או כדי להאשימו בפדופיליה.
ובכלל, מה הטעם להיתקע על החלקים המבאסים בחייו כשיש בהם כל כך הרבה שיאים מדהימים ואופוריים? מה הטעם להזכיר את ההאשמות החוזרות ונשנות בנוגע לניצול מיני של קטינים? מה הטעם להזכיר לכולם שעל-פי הודאתו, ג'קסון נהג לחלוק את מיטתו עם ילדים שאינם שלו?
האמת היא שאין טעם. כי גם אם החלק הזה בחייו של ג'קסון כן היה נכלל ב"מייקל" - כפי שאמור היה לקרות במקור, לטענת המפיקים - הוא לא היה מוצג באופן כנה ואחראי. מדוע? מפני שלסרט הזה, שהופק בידי משפחתו ומנהלי עזבונו של הזמר המנוח, יש מטרה אחת, ומטרה אחת בלבד: להשתלט מחדש על הנרטיב, להלבין את דמותו של ג'קסון, ולהמשיך ולעשות כסף מקטלוג השירים שלו.
הם מהמרים שכבר נמאס לכם לשמוע סיפורים מחרידים ומסמרי שיער שקשורים בזמר. אמנם היה נראה לרגע שהסרט "לעזוב את נוורלנד", שעלה ב-HBO ב-2019, ושהביא את עדותם המטלטלת של שני גברים שטוענים שנאנסו בידי ג'קסון כשהיו ילדים - עשוי להביא לגירושו של ג'קסון מהקונצנזוס. אך מאז זרמו מים רבים בנהר. הצוות המשפטי של ג'קסון דאג לכך ש"לעזוב את נוורלנד" יועף מהשרתים של HBO.
מיוזיקל על חייו של ג'קסון, שמתעלם גם הוא מההאשמות נגדו, שובר קופות בברודוויי. השירים שלו מושמעים ברדיו ועושים חיל בספוטיפיי כאילו שאנחנו עדיין באייטיז. יש אנשים שלא ניתן לבטלם כנראה.
אז בואו פשוט נלך עם "מייקל" ונקבל את הנחת העבודה שלו; שמייקל ג'קסון אכן היה גאון וקדוש, ושכל המוזרויות המפורסמות שלו הן תולדה של ההתעללות שספג מידי אביו הקשוח, ג'וזף. זו נקודה שחוזרת שוב ושוב בסרט.
ג'וזף, שניהל את הקריירה שלו ושל אחיו כשג'קסון עדיין היה ילד (ושמגולם בידי קולמן דומינגו כנבל רציני ביותר), לגלג על אפו הגדול של מייקל (מה שיצר אצלו בעיה קשה של דימוי גוף), סינן הערות משפילות על צבע העור שלו (כנ"ל), ונהג להכות אותו בחגורה כאשר עשה טעות במהלך חזרות הלהקה.
לאורך כל הסרט, מייקל בעצם מנסה להשתחרר מאחיזתו של אביו ולצאת לדרך עצמאית, וזהו בעצם הגרעין הדרמטי היחיד שקיים בתסריט. כל גבר שמייקל פוגש לאורך הדרך הופך באופן אוטומטי ומיידי ל"דמות אב" עבורו, וכל מכשול שניצב בדרכו מתחבר במוחו של הצופה לקשר ההרסני שלו עם ג'וזף.
בתוך כך, מייקל עצמו נותר בלתי חדיר ובלתי פתיר, ונראה שהסרט מרוצה מאוד מכך. אנו אמנם רואים אותו בשעה שהוא מדפדף בעמודיו של "פיטר פן", צופה בסרטיו של צ'רלי צ'פלין ומנהל שיחות נפש עם השימפנזה שלו, באבלס. אך אנו לא מקבלים גישה למחשבותיו או לעולמו הפנימי. הכל נותר על פני השטח, ושום דבר אינו אמביוולנטי או פתוח לפרשנות.
למייקל גם היו מחלוקות עם אחיו, למשל. אך לא תמצאו זכר לכך, כמובן. למעשה, למרות שכל החצי הראשון של "מייקל" עוסק בימיה של "חמישיית ג'קסון", אף אחד מהאחים כמעט ואינו זוכה לדבר או להותיר חותם על היצירה, ובסוף הסרט בכלל לא יכולתי להבדיל בין האחים או להגיד לכם מי הוא מי.
גם מערכות היחסים של ג'קסון עם ברי גורדי, המייסד של חברת מוטאון האגדית, ועם קווינסי ג'ונס, שהפיק את אלבומיו הגדולים, התאפיינו בעליות ובמורדות והכילו שפע של מחלוקות. אבל לא בסרט.
הקטעים היחידים של "מייקל" שכן מספקים את הסחורה הם הקטעים המוזיקליים, ולמרבה המזל, יש המון כאלה. כמו במקרה של "רפסודיה בוהמית", הדרמה הביוגרפית המאוד מצליחה על להקת קווין, גם כאן היוצרים החליטו לגרום לסרט להידמות עד כמה שאפשר להופעה חיה.
בהתאם לכך, בערך שליש מהסרט מוקדש לביצועים ארוכים ומלהיבים של הלהיטים הגדולים. ג'וליאנו קרו ולאדי, שמגלם את הזמר כילד, וג'עפר ג'קסון - אחיינו של מייקל, שמגלם אותו בבגרותו - עושים שניהם עבודת חיקוי מצוינת ומעמידים על המסך תחליף ראוי לאורגינל; המניירות, צעדי הריקוד המטורפים, הקול הילדותי, הייללות המפורסמות. זה אולי לא הדבר האמיתי, אבל זה כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע אליו מבלי להשתמש במכונת זמן.
הבעיה היא בכל יתר הסצינות, שעובדות שעות נוספות כדי להציג את מייקל כיצור הכי עדין, חמוד וקסום בהיסטוריה האנושית. מה אני אגיד לכם? האם תרזה מחווירה לידו. אף פעם לא ראיתי סרט עם כל כך הרבה סצינות שמציגות את הגיבור מבקר ילדים בבתי חולים. אף פעם לא ראיתי סרט עם כל כך הרבה שוטים של קהל בהופעה שמאבד את עשתונותיו ומתעלף מרוב התרגשות. היה אפשר אולי להסתפק בקצת פחות.
אבל כאמור, למפיקים של "מייקל" יש משימה, והם כנראה אינם מאמינים בכוחו של האנדרסטייטמנט. לראיה, יש כאן סצינה שבה ג'קסון מוצג באופן רציני לחלוטין כיורש של רוזה פארקס. סצינה נוספת מראה כיצד הוא מנחיל שלום בין כנופיות רחוב יריבות באמצעות צעדי הריקוד שלו. סצינה שבה ג'קסון נצפה מוצא תרופה לסרטן ירדה בעריכה כנראה.
עם השערוריות ובלעדיהן, אין ויכוח על כך שמייקל ג'קסון היה ונותר אחד האמנים החשובים, המצליחים והאהובים של המאה העשרים. הסיפור שלו מדהים ולא ייאמן, וכך גם הקטלוג המוזיקלי והפרסונה הבימתית שלו. אך "מייקל" אינו מעוניין להסביר לכם למה או להראות לכם איך, והוא אינו מאמין בדברים שוליים כמו "מורכבות" או "אחריות מוסרית". הוא מעוניין להאדיר את מושאו באופן מוגזם, להציף אתכם בנוסטלגיה חמימה, ולהשיב אתכם לתקופה שהייתה פשוטה ותמימה יותר (לפחות בזכרונכם).
לא אשקר לכם. יש כמה וכמה רגעים במהלך הסרט שזה עובד. אבל בסופו של דבר, חוסר הנכונות של התסריטאי ג'ון לוגאן ("גלדיאטור") והבמאי אנטואן פוקוואה ("יום אימונים מסוכן") להציץ מתחת למכסה המנוע של ג'קסון הופך את "מייקל" לסרט טלוויזיה שטחי ומניפולטיבי שעיקר כוחו בשחזורים של רגעים מוזיקליים איקוניים.
השירים עדיין טובים, כמובן, וממש לא סבלתי בזמן הצפייה. אבל תוך כדי, גם לא יכולתי להפסיק לצחוק בהשתאות לנוכח האופן החצוף, השערורייתי וחסר הבושה שבו דמותו של מייקל מעוצבת בסרט.
איך מישהו מסוגל לחשוב שהגאון הקדוש הזה, שרק רצה לפזר שמחה ואור בעולם, יכול היה לפגוע במישהו? אם זו השאלה שתיוותר בראשכם בסופו של הסרט, "מייקל" עשה את המוטל עליו. כל היתר הוא רעש רקע.
"מייקל", ארה"ב 2026
