תחסכו מהילדים שלכם את הסרט הזה

למרות שחיבבתי אותו, ולמרות שכתבתי עליו ביקורת יחסית מפרגנת, הדבר היחיד שאני זוכר מתוך "האחים סופר מריו", שלוש שנים לאחר שצפיתי בו, הוא את השיר "Peaches", בביצועו של ג'ק בלאק.

כעת, מגיע אלינו סרט ההמשך הבלתי נמנע – "סופר מריו גלקסי" – וניתן לומר שהוא מצליח להותיר חותם הרבה יותר משמעותי מקודמו, אבל לא בקטע טוב.

כי בעוד שהסרט הקודם לפחות הקפיד להיות חביב, משעשע ולא סתמי מדי, הרי שהסרט החדש מציע שעה וחצי של המולה רנדומלית ואינפנטילית שאינה מלווה בקמצוץ של תחכום או כיף. אם לא די בכך, גם אין בו שיר חדש של ג'ק בלאק.

העלילה ההיפר-אקטיבית חסרת חשיבות לחלוטין, ובעיקר מתפקדת כתירוץ להזיז את הדמויות ממקום למקום. הסרט נפתח בחטיפתה של הנסיכה רוזלינה (ברי לרסון) בידי באוזר ג'וניור (השחקן/במאי בני ספדי), שנחוש לנקום בכולם אחרי מה שעשו לאבא שלו, באוזר (ג'ק בלאק), בסרט הקודם.

לאחר שהנסיכה פיץ' (אניה טיילור-ג'וי) שומעת שרוזלינה נחטפה, היא יוצאת להציל אותה, ואילו האחים השרברבים מריו ולואיג'י (כריס פראט וצ'רלי דיי) נותרים מאחור כדי להשגיח על ממלכת הפטריות בהעדרה.

אך כמובן שגם מריו ולואיג'י נשאבים אל תוך ההרפתקאה, ועד מהרה גם הם מוצאים את עצמם מתמודדים עם חרונו של באוזר ג'וניור. מפה לשם, שרברבינו פוגשים חבר חדש בשם יושי (דונלד גלובר), ומיישרים את ההדורים עם אויבם המושבע, באוזר (ג'ק בלאק), שכזכור הובס וכווץ בסוף הסרט הקודם. האם יצליחו למצוא את הנסיכות ולהשיב את הסדר לממלכה הקסומה? ברור שכן. וזה אפילו לא יהיה קשה או מסובך במיוחד.

המון-המון דברים קורים ב"סופר מריו גלקסי", אבל אף אחד מהדברים האלה אינו מייצר תנופה או עניין, וכל "סצינה" מפליאה להעניק את התחושה שהתסריטאים פשוט השתמשו ברעיון הראשון שהיה להם.

בכל כמה דקות משהו ענק יורד מהשמיים והמוזיקה מתגברת לווליום מטורף, אבל כל ההמולה וההתרחשות הנ"ל אינן מצטברות לכדי משהו שניתן לכנות אותו סיפור. במקום זאת, הסרט בעיקר דומה לאסופה של סרטוני AI קצרים שפשוט הודבקו להם יחד, בתקווה שלקהל הצעיר לא יהיה איכפת יותר מדי ממה שהוא בוהה בו, כל עוד שזה צבעוני, תזזיתי ורועש.

בתוך כך, כמובן שהיקום הקולנועי שבו מתרחשים הסרטים האלה צריך להמשיך ולגדול, וכמובן שהמיתולוגיה של נינטנדו צריכה להמשיך להעמיק ולהשתכלל. הרי מדובר בעסק, בסופו של דבר, וצריך לחשוב קדימה ולתכנן את העתיד.

בהתאם לכך, הדרך להצלת הנסיכה רוזלינה רצופה בשלל דמויות חדשות, שבוודאי יככבו בסרטי ספין-אוף משלהן בשנים הקרובות (כמו Space Fox, למשל, שמדבר בקולו של גלן פאוול). כמובן ש"סופר מריו גלקסי" גם גדוש באינספור רפרנסים ובמחוות לדמויות ולתפאורות ול"עולמות" שכל חובב נינטנדו מכיר (ואולי אפילו מחבב).

חבורת הקומיקאים הסופר-מוכשרת שהתאספה כאן כדי לעשות קולות מתבזבזת לחלוטין על "בדיחות" שיצחיקו אתכם רק אם אתם בני חמש. במיוחד אמורים הדברים לגבי דונלד גלובר, שמבלה את מרבית זמן המסך שלו בעשיית קולות תינוקיים. פשוט מביך.

כריס פראט, לעומת זאת, נבלע לחלוטין בתוך כל הבלגן, עד כדי כך שאפשר לשכוח שהוא בכלל נמצא שם. אבל זו לא רק אשמתו. נראה שהסרט כלל אינו מתעניין בו או בדמותו של מריו, וניתן לומר שהוא מתפקד כאן כניצב בסרט של עצמו.

"סופר מריו גלקסי" עשוי באדישות וללא תשוקה, ואין בו עצם מקורית אחת בגוף. רוזלינה ופיץ' יותר ממזכירות את אלסה ואנה מ"לשבור את הקרח", וגם "ראלף ההורס", "סרט לגו" ו-"איש הכלב" קפצו לי לראש לסירוגין בעת הצפייה.

אך בניגוד לסרטים (הטובים בהרבה) שהוא גונב מהם, "סופר מריו גלקסי" יתאדה ממוחכם עוד לפני שהוא יסתיים. לילדים שלכם אולי לא יהיה איכפת. אבל אני מקווה שלכם כן.

"סופר מריו גלקסי", ארה"ב 2026

ציון: 2 כוכבים