"מלך הצפון", סרט הוויקינגים הפסיכי של הבמאי האמריקני המחונן רוברט אגרס ("המכשפה", "המגדלור"), הוא התרופה המושלמת לג'אנק הילדותי, האנונימי והגנרי שהוליווד דואגת להלעיט אותנו בו בשנים האחרונות.
זהו אפוס היסטורי אלים, אכזרי ומסעיר, שאינו עושה הנחות לצופים ושאינו מיועד לעדינים. דרמת נקמה סוחפת וקיצונית שעשויה ביד אמן, מקדישה תשומת לב לפרטים הכי קטנים ומשקיעה מאמצים בלתי נתפסים כדי לספק לכם חוויה קולנועית שלא תשכחו במהרה. זהו פרויקט עתיר תקציב וכוכבים, שהופקד בידיו של יוצר בעל חזון חסר פשרות, שדוחף את כל מי שעובד איתו עד לקצה גבול היכולת.
בתקופה הנוכחית, שבה כל שובר קופות שיוצא לאקרנים נדרש לעבור אינספור הקרנות מבחן ולקרוץ לקהל הגדול ביותר שאפשר, מדובר בלא פחות מנס.
בהתבסס על האגדה הסקנדינבית מימי הביניים שסיפקה לוויליאם שייקספיר את ההשראה לכתוב את "המלט", אגרס מגיש כאן את סיפורו של אמלת' (אלכסנדר סקארסגארד) - נסיך נורדי גולה שמקדיש את חייו לנקמה בדודו תאב הכוח (קלאס בנג), שרצח את אביו המלך (אית'ן הוק) וחטף את אמו המלכה (ניקול קידמן) כאשר היה ילד רך בשנים.
עד שיוכל להוציא את תוכניתו לפועל, גיבורנו הברברי מסתובב עם חבורת ויקינגים רצחנית, שמותירה אחריה ערימות של גופות ואדמה חרוכה. לאחר שאמלת' לומד שגם דודו נאלץ להימלט מהממלכה, ושכעת הוא מסתתר בחווה בערבות איסלנד, הוא נוטש את הלהקה החייתית, מחליט להתחזות לעבד ועושה את דרכו למקום שבו הדוד מתחבא.
התסריט, שאותו כתב אגרס יחד עם המשורר־סופר האיסלנדי סיון, ספוג בפולקלור ובדם, גדוש בטקסים פסיכדליים מהפנטים ובראשים כרותים, ועמוס במונולוגים ליריים ודרמטיים. מבחינת עשייה מדובר בתצוגת תכלית מסחררת וטוטאלית, שמתבססת על שוטים מאוד ארוכים ומאוד מורכבים ועל כוריאוגרפיה מדויקת בטירוף.
העובדה שאגרס משתמש במצלמה אחת בלבד מסייעת להניח את הצופים בלב הבלאגן, ולא מאפשרת בריחה או הפוגה. התוצאה מפעימה (אך מובן שלא תמיד נעימה או נוחה לצפייה).
כפי שכבר אולי הבנתם, "מלך הצפון" אינו מיועד לכולם. אבל אם זו כן כוס התה שלכם, צפויה לכם חגיגה. כל צוות השחקנים - שכולל גם את אניה טיילור־ג'וי ("גמביט המלכה"), את ווילם דפו ואת הזמרת ביורק (בתפקיד אורח) - עושה עבודה מצוינת, ויש כאן סצנה מדהימה אחת שתזכיר לכם עד כמה ניקול קידמן מסוגלת להיות גאונה (כשהיא רוצה).
סקארסגארד, מצידו, משליך את כל כולו אל תוך התפקיד התובעני והפיזי שמוטל עליו, והטירוף שניבט מעיניו לאורך הסרט בהחלט נראה אמיתי. על פי הראיונות שהעניק לאחרונה, נשמע שהעבודה עם אגרס - שהתעקש לצלם סצנות מסוימות עשרות פעמים עד שקיבל את הטייק המושלם - היתה סיוט רציני עבורו. אין ספק שזה היה שווה את זה. אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שסרט הותיר אותי בפה פעור.
ציון: 10
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו