יש סרטים שניגשים לקלאסיקה עם יראת כבוד. "אנקת גבהים" בבימוי אמרלד פנל ("צעירה מבטיחה", "סלטברן") מגיע עם חיוך קטן של הבימאית-שחקנית שכאילו אומר "אל תדאגו, אני יודעת בדיוק מה אני עושה" - ואז מושך את השטיח מתחת לרגליים של חובבי המקור הספרותי. זהו לא עיבוד שמטרתו להעביר למסך במדוייק ככל האפשר את הרומן הטרגי מ-1874 מאת אמילי ברונטה, אלא לפרש אותו מחדש עבור קהל עכשווי שמכיר את הז'אנר הגותי בעיקר דרך אסתטיקה, טיקטוק ושרוולים תפוחים בחלונות ראווה של זארה.
הספר המקורי קשה לעיבוד לא רק בגלל המבנה שלו; יותר מקול אחד מספר, מה שאומר נקודות מבט שונות, מידע סותר. מסגרת מורכבת של סיפור בתוך סיפור. עלילה בין-דורית הקופצת בין הורים לילדים; הרבה דמויות ושמות חוזרים. פלאשבקים וזמן לא ליניארי; קשה לבנות רצף ברור בלי בלבול. ומעל הכל, מה שהכי הופך אותו לקשה לעיבוד היא סירובו להיות "דבר אחד": סיפור אהבה? סיפור נקמה? אלגוריה מעמדית? ניסוי פסיכולוגי על אובססיה? פנל בוחרת תשובה: היא הופכת אותו לדרמה רומנטית-אירוטית עם קצוות סוריאליסטיים, ומאירה דווקא את היצר - פחות את הכאב, פחות את הזוועה.
הנה 7 השינויים הבולטים ביותר שעושים את כל ההבדל בין הספר לסרט:
1) המסתורין של הית'קליף: מהיסטוריה עמומה ל"ככה זה"
בספר, הית'קליף הוא חידה: ילד שנמצא בליברפול, בלי מקור ברור, עם רמיזות לעמימות גזעית שמזינה את הסטטוס שלו כ"אחר" בתוך אנגליה של המאה ה-19. הסרט, לעומת זאת, כמעט לא מתעניין בשאלה הזו. הרקע של הית'קליף נשאר בעיקר "הית'קליף הוא הית'קליף" - או, בפועל, "הית'קליף הוא ג'ייקוב אלורדי".
זהו מהלך שמחליף מורכבות חברתית-תרבותית בכריזמה של כוכב. עובד קולנועית? לפעמים כן. נאמן לרוח הטקסט? פחות.
2) מי הרשע בבית: מר ארנשו מתחלף בהינדלי (ואז הינדלי נעלם)
אחד השינויים הכי דרמטיים הוא מי מחזיק את המקל. בספר, מר ארנשו נוטה דווקא לטובת הית'קליף, בעוד שהינדלי - הבן הביולוגי - הופך למקור המרכזי של ההתעללות וההשפלה. בסרט פנל מזיזה את מרכז הכובד: מר ארנשו מוצג כאלים, שתיין ומחרב משפחה, והינדלי פשוט לא שם.
התוצאה: מקור הטראומה נהיה חד יותר, פשוט יותר, וקולנועי יותר - אבל גם פחות "מערכתי". במקום קנאה מעמדית ומשפחתית שמתבשלת לאורך זמן, מקבלים אלימות ישירה שמסבירה הכול מהר.
3) למה קתרין "חייבת" להתחתן: בסרט זה הישרדות, בספר זה בחירה
ברונטה מציירת עולם קשוח, אבל לא בהכרח עולם של קריסה כלכלית מיידית. אצל פנל, המשפחה נדחפת אל סף תהום, מה שהופך את הבחירה של קתרין באדגר לכמעט מהלך הכרחי - עסקת הצלה עם ארמון ונימוסים.
בספר, זה יותר מורכב: קתרין רוצה "לעלות" ולבחור בחיים בטוחים ומהוגנים, גם אם זה גוזר עליה שבר פנימי. בסרט, המניע נעשה ברור, כמעט טכני - וזה משנה את הטרגדיה: פחות דילמה, יותר גורל.
4) הגילים קופצים קדימה: מהתבגרות טראומתית לדרמה של מבוגרים
בספר, הכול מתחיל בילדות ונבנה על התבגרות מעוותת. קתרין מתחתנת בגיל 17 ומתה בגיל 18 אחרי לידה. זה חלק מההיגיון התקופתי ומהאכזריות של העולם.
בסרט, הדמויות מבוגרות יותר. זה מאפשר לאירוטיקה לתפוס מקום מרכזי, ולמערכת היחסים להיראות פחות כמו אסון שמתחיל בילדים, ויותר כמו רומן אובססיבי בין מבוגרים שממשיכים לבחור שוב ושוב באותו בור.
5) אין מספר, אין "מסגרת": הסיפור בעיבוד ישיר ופחות חידתי
ברומן קיים מספר חיצוני - מר לוקווד. זוהי דמות שמספרת מסגרת ודרכה אנחנו נכנסים לסיפור. הוא שוכר את האחוזה ושומע מעוזרת הבית נלי דין את ההיסטוריה של המשפחות והאירועים - והוא מעביר את זה לקוראים. בסרט, בלי לוקווד ובלי המסגרת, הכול ישיר יותר: פחות הדהוד, פחות מסתורין, פחות "מה באמת קרה כאן" - ויותר "תראו מה קורה עכשיו".
6) הבתים עצמם משתנים לז'אנר: מהגותיקה של רוחות לסוריאליזם של גוף
בספר יש הבדל אטמוספרי חד בין בית "אנקת גבהים" (Wuthering Heights) לבין בית "תרשקרוס גריינג'" (Thrushcross Grange). הראשון פראי, סוער, כמעט רדוף; השני מטופח, תרבותי, שליטה.
בסרט, פנל והעיצוב לוקחים את זה לקצה: "אנקת גבהים" נהיה כמעט גוף חי - אבנים שנראות כאילו הן מזיעות, עובש שנראה כמו מחלת עור, אסתטיקה שמזכירה אימת-גוף. והגריינג'? הוא כבר לא רק "בית יפה" אלא עולם חלופי, כמעט אגדה צבעונית, כאילו קתרין מציצה מעבר למראה.
זה מהלך חכם כי הוא מתרגם פערים מעמדיים לשפה ויזואלית קיצונית - אבל הוא גם משנה את הקרקע: הרומן של ברונטה "אדמתי". הסרט הרבה יותר "פנטזיונרי".
בתוך ביתו הגותי של הית'קליף, 'אנקת גבהים' | סיור על הסט | סרטון מגזין Architectural Digest
https://www.youtube.com/watch?v=Po_7FdibPks
7) המיניות והטאבו: הסרט מפורש יותר - אבל פחות מטריד
כאן מגיע הטוויסט הכי אירוני: הסרט נראה נועז ומיני יותר, אבל בפועל הוא "מאולף" יחסית למה שהספר מרשה לעצמו.
ברונטה בונה תשוקה שלא מתממשת, ואז דוחפת אותה לאזורים אפלים: אובססיה, רדיפה, רמיזות לחילול קבר ולמשיכה שולט/כנוע - אבל עם מסגור שמרגיש מודע לעצמו, לפעמים אפילו קומי, ובאופן מפתיע גם עם דגש על הסכמה בסצנות מסוימות.
ובמקביל, הדברים שבאמת צורבים בספר - גילוי עריות, התעללות בבעלי-חיים, נקרופיליה - פשוט לא שם. הסרט בוחר לעורר תגובה, אבל להישאר במסגרת שהקהל המרכזי יכול לעכל.
לכאורה "נועז", אבל הסרט למעשה מרשה לעצמו הרבה פחות מהספר
View this post on Instagram
בונוס: החצי השני של הספר נחתך - וכל מעגל הנקמה נעלם
כמו הרבה עיבודים, גם כאן פנל עוצרת בנקודה שבה קתרין מתה. אבל ברומן, זה רק אמצע הדרך: הדור השני (קתרין השנייה, לינטון, הארטון) הוא המקום שבו הנקמה של הית'קליף משתוללת באמת, ואז גם מתפוררת. הסרט מוותר על זה - ובוחר להשאיר את הקהל עם טרגדיה רומנטית מרוכזת, לא עם סיפור על עינוי בין-דורי.
אז מה זה אומר על הסרט?
אם באתם ל"אנקת גבהים" כדי לקבל את ברונטה - זה לא הסרט שלכם. אם באתם לראות במאית שמחליפה "נאמנות" ב"פרשנות" ומייצרת חוויה גותית-אירוטית שמדברת בשפת 2026 - תמצאו פה הרבה מה להעריך.
בסופו של דבר, ההבדל בין ברונטה לפנל הוא לא בשאלה אם "אנקת גבהים" מערער - אלא איך. הרומן עושה את זה לאט ועמוק: דרך אובססיה שנמתחת על פני שנים, טאבו שמחלחל מתחת לעור ומבנה שמערפל בכוונה את האמת ואת המוסר. הסרט, לעומת זאת, עובד כמו מכה מהירה לבטן: קצב, גוף, תשוקה ואסתטיקה קיצונית שמחליפה את האימה השקטה של הספר בחוויה חושית ומיידית. מי שיחפש נאמנות לטקסט אולי יתאכזב, אבל מי שמוכן לראות את הקלאסיקה מתורגמת לשפת 2026 יקבל "אנקת גבהים" שלא מנחם - פשוט מטלטל אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו