למה המעריצות יתעבו את "אנקת גבהים" החדש

מידת ההנאה שלכם מ"אנקת גבהים", הגרסה הקולנועית החדשה של התסריטאית-במאית אמרלד פנל ("צעירה מבטיחה", "סולטברן") לרומן האלמותי של אמילי ברונטה, תיקבע על-פי מערכת היחסים שיש לכם עם המקור הספרותי.

אם הספר של ברונטה קרוב מאוד ללבכם, סיכויים גבוהים שתתעבו את הסרט הזה. אם לא קראתם את הספר, לעומת זאת, או שלא איכפת לכם ממנו יותר מדי (כמו במקרה שלי), בהחלט ייתכן שתצליחו לשאוב מידה מסוימת של הנאה מהעיבוד הפופי, האירוטי והמאוד חופשי שפנל מבצעת כאן.

קודם כל, חשוב לומר שאף אחד מהעיבודים הקולנועיים/טלוויזיוניים הרבים שנעשו עד היום ל"אנקת גבהים" לא הצליח לספק את כל המעריצים ולא הצליח לרכוש לעצמו מעמד של "עיבוד אולטימטיבי". חלק מהעיבודים סיפרו רק חצי מהסיפור (ובדרך כלל התעלמו מחציו השני של הספר).

חלק מהעיבודים ביצעו שינויים מפליגים בטקסט ובכוונות של ברונטה. בתוך כך, העיבוד של אנדראה ארנולד מ-2011 הוא היחיד שהעז ללהק שחקן שחור לתפקיד של הית'קליף, וגם הוא ספג ביקורת על כך, כמובן.

בקיצור, לכל מעריצה של ברונטה יש את הפייבוריט שלה. החל מהגרסה של וויליאם וויילר מ-1939, עבור בגרסה מ-1992 (עם ז'ולייט בינוש ורייף פיינס בתפקידו הקולנועי הראשון), וכלה בגרסה מ-2009 (עם טום הארדי הצעיר בתור הית'קליף).

הגרסה של פנל, לעומת זאת, היא ככל הנראה הגרסה שהכי לא שומרת אמונים למקור הספרותי, והיא מוותרת על העלילה ועל המורכבות של הרומן כמעט לחלוטין, לטובת תשוקה וחושניות.

מרבית האלמנטים המעמדיים והגזעיים שמופיעים אצל ברונטה, למשל, הועלמו מהתסריט, וכך גם דמויות משנה רבות, שלא נמצא להן כאן מקום. במקום זאת, אנו מתמקדים אך ורק בסיפור אהבתם הטרגי, הרעיל והגדול מהחיים של קת'רין והית'קליף - שמגולמים בבגרותם בידי מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי - ובמשחקי השליטה עתירי התאווה, הקנאה והקינק שלהם, שהולכים ומסתבכים ככל שהסרט מתקדם.

החיבור בין מין למוות הופך למוטיב מרכזי ביצירה עוד לפני שהסרט מתחיל באופן רשמי – אנו שומעים אדם מתנשף על רקע חריקות, ועשויים לחשוב לרגע שמדובר במישהו שבא על סיפוקו, עד שמתברר לנו שלמעשה אנו עדים להוצאה להורג בכיכר העיר – והחיבור הזה, בין הדוחה למעורר, יחזור שוב ושוב בהמשך.

מי שעדים להוצאה להורג הם קת'רין והית'קליף הצעירים, שנמצאים בכיכר בנפרד. אך מיד לאחר מכן, אביה של קת'רין מפתיע את דיירי ביתו כאשר הוא מחליט להציל את הית'קליף העני והמסכן מידי אביו המתעלל ולאמץ אותו (אוון קופר, כוכב הסדרה "התבגרות", מגלם את הית'קליף הילד).

קת'רין הנלהבת מתייחסת אל "אחיה" החדש כאל חיית מחמד אקזוטית שבאה אליה כדי לגאול אותה משעמומה. היא גם זו שמעניקה לו את שמו. הית'קליף, מצדו, נשבע לה אמונים באופן מיידי כמעט. אך עד מהרה גם אביו המאמץ מתחיל להוציא עליו את העצבים ולהלקות אותו. הית'קליף המסכן!

האהבה של קת'רין והית'קליף אמנם עזה וטהורה. אך ערב אחד, בשעה שהשניים מציצים דרך החרכים במעשיהם השובביים של שני משרתים חרמנים, מערכת היחסים האפלטונית והתמימה שלהם עוברת טרנספורמציה קיצונית והופכת למטונפת ויצרית. השניים מתחילים להשתעשע ולגלות את תענוגות הגוף.

אך קת'רין יודעת שמדובר בחיבור בלתי אפשרי. הרי הית'קליף הוא לא יותר מפרא עני וחסר כל, ומר לינטון, הג'נטלמן האמיד שעבר להתגורר בסמוך לאחרונה, נראה כמו זיווג הרבה יותר פרקטי ומתאים עבורה ועבור משפחתה. אז מה אם מר לינטון כל כך משעמם? אז מה אם הוא דומה לג'ון לוביץ?  

מצד אחד, המהלך העלילתי שפנל מחלצת מתוך הרומן של ברונטה מאוד-מאוד פשוט וצפוי. אך מצד שני, הוא גם מאוד-מאוד אפקטיבי, והאופן הגרנדיוזי, הסוחף והמאוד קולנועי שבו הוא מבוצע אינו מתקשה לספק את הסחורה ולייצר מעט הנאה שטופת סבל וזימה.

המלודרמה הטרגית והגדולה מהחיים שמתפתחת על המסך מזכירה את זו של "רומיאו ויוליה", בגרסה של באז לוהרמן (לא סתם תמצאו כאן רפרנס שקושר את סיפורנו לנאהבים המפורסמים מוורונה). לעומת זאת, הרגישויות המודרניות שמקופלות אל תוך האווירה הגותית נראות כאילו שאבו את השראתן מסרטיה התקופתיים של סופיה קופולה (ובייחוד מ"מארי אנטואנט").

מבחינה טכנית, יש כאן לא מעט מה לאהוב (למרות שפנל עושה שימוש מעט מוגזם במונטאז'ים). הצילום של לינוס סנדגרן מוציא את המקסימום מהנופים המעורפלים.

הפסקול – שנע בין המיתרים של אנתוני וויליס לבין שירים של צ'רלי XCX – מעצים את האימפקט הרגשי של הדימויים (שמצליחים להיות די עוצמתיים ואיקוניים בפני עצמם).

גם התלבושות והתפאורות מתהדרות ברמה הגבוהה ביותר, והכל מקפיד להיות טבול בצבעים עזים וגדוש במשטחים (ובדברים אחרים) שניתן לדמיין את מגעם על אצבעותינו.  

ג'ייקוב אלורדי לא יתקשה לגרום לכן להיאנח בכל פעם שהוא חוצה את המסך (בדיוק כפי שדיקפריו עשה ב"רומיאו ויוליה"), וגם אתן תגידו לעצמכן "כן" בלב כשהוא ישאל אם אתן עדיין רוצות אותו, למרות שהוא תמיד יתייחס אליכן כמו שמתייחסים לשקית זבל מטפטפת.

מצטיינת נוספת היא אליסון אוליבר, שמגלמת את איזבלה לינטון, הצלע הרביעית בריבוע האהבים של הסרט, בהנאה גלויה ופרוורטית ושמותירה רושם חיובי מאוד.

מרגו רובי, לעומת זאת, שגם נמנית על מפיקות הפרויקט, מעט מבוגרת מדי כדי לגלם את קאת'י הצעירה והתמימה (בכל זאת, היא כבר בת 36), ויש כאן חלקים מסוימים שבהם הדבר בולט לעין וקצת מפריע אפילו. אבל אם לוקחים בחשבון את העובדה שבדרך כלל ליהוקים מסוג זה עובדים בכיוון ההפוך (וכמעט תמיד לטובת שחקנים גברים), מתבקש להתעלם הפעם ופשוט ללכת עם הפנטזיה הנשית הזאת עד הסוף. גם לבנות מותר ליהנות לפעמים!

"אנקת גבהים" אולי לא יזכה באוסקרים, אך הפופיות הפרובוקטיבית הילדותית והחרמנית שלו כן הופכת אותו לסרט שלא היה מתקשה לזכות בפרס "נשיקת השנה" בפרסי הקולנוע של MTV (אם עדיין היה דבר כזה). זהו אולי לא עיבוד נאמן לספרה של ברונטה. אבל זוהי כן מלודרמה רומנטית-טרגית מהנה ומספקת בהחלט. אם אתן בגיל הנכון יכול להיות שלא תשכחו אותה לעולם.

"אנקת גבהים", ארה"ב 2026

ציון: 3.5 כוכבים