רק מטרים ספורים מאחורי מלונות הענק של אילת, המקום שבו כסף ובילויים הם חזות הכל, מתקיים עולם הפוך, מרחב מחיה שמשקף דיסוננס מדהים לעיר הנופש הדרומית.
מדובר במתחם קרוואנים ארעי בשם "מפרץ השמש", מקום מקלט לכאלו שמבקשים לברוח ממשהו ומתמודדים כל הזמן עם סכנת פינוי המקום. הבמאי עידו ויסמן חדר למתחם בעין רגישה ובמצלמה מקרבת, במסגרת סרטו התיעודי המרגש "מפרץ השמש", שעליו זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפורום היוצרים הדוקומנטריים ובפסטיבל דוקאביב 2025, ובציון לשבח בפסטיבל קולנוע דרום.
בסרט, שישודר בכאן 11 ב־10 בינואר, הוא מלווה שלושה מדיירי המפרץ, על הוויית הבדידות המלווה את חייהם: אליעזר (53), דייר ותיק במתחם שעבר לאילת לפני כמה שנים כדי לנסות לחדש קשר עם אביו; אמיר (45), הלום קרב המנסה לשקם את עצמו ולהקים לו בית ב"מפרץ השמש"; וטובה (72), עולה ותיקה מאנגליה שמנסה לארגן את חייה הרחק מהמשפחה ומהילדים.
"לפני ארבע שנים ראיתי מודעה עם קול קורא של קרן נגב, קולנוע בדרום הארץ, להשקעה בסרטי דוקו קצרים", מספר עידו ל"ישראל היום", "החלטנו, אני וחבר, לנסוע לדרום לחפש סיפורים לסרטי דוקו, לחפש נושאים, בלי לדעת מה אנחנו עומדים לפגוש. היינו בים המלח, בבאר שבע, דיברנו עם אנשים, והגענו לאילת. לא מצאנו משהו מספיק מעניין, וביום האחרון עברנו פשוט בחוף הצפוני, חלק שתיירים לא מגיעים אליו, מאחורי מלון הרודס, ופתאום ראינו אתר קרוואנים. זה היה ממש במקרה, לא ידענו שזה קיים, ופתאום ראינו עשרות קרוואנים. משהו בדימוי של הקרוואן על רקע המלונות, בקונטרסט הזה, עניין אותי לנסות לחקור מה פשר המקום הזה.
"יצרתי קשר עם האנשים שם, ואליעזר היה הראשון שהכיר לי את המקום. הוא המלך של המקום, מכיר את כולם, הוא היה המתווך שלי. התחלתי לדבר עם אנשים והבנתי שזה לא רק אתר קרוואנים נסתר, אלא עיר מפלט לאנשים שנפלטו מכל מיני מסגרות משפחתיות, חברתיות, מעין מקלט מאולתר ולא חוקי במשך השנים. כל אחד בא עם הקרוואן שלו".
לא שיתפו פעולה
בתוך מגוון האנשים שהיו שם, הצלחת למצוא משהו אחד שמשותף להם?
"כל אחד הגיע למקום מסיבות שונות - טראומות משפחתיות ואישיות, מצוקות כלכליות, סתם בחירה בשקט, אבל מה שבאמת היה משותף לכולם זה הלבד. כולם שם רוב הזמן לבד, ואולי בשונה מהדימוי של טריילרס פארק אמריקני, שבו כולם נפגשים ועושים על האש ויש קהילה, פה זו אסופה של אינדיבידואלים. כל אחד בפני עצמו רוצה את הפינה שלו ואת השקט שלו".
טובה, שנפטרה לאחר הצילומים ושהסרט מוקדש לזכרה, אומרת בו "אני לבד אבל אני לא בודדה".
"נכון, זה הדיוק שהסרט הולך ומשכלל ומבין אותו, וזו גם נקודת המוצא שלי. בהתחלה היו ארבעה גיבורים, היה עוד אדם בוגר, ערירי, בשם בני, כנראה האדם הבודד ביותר שהכרתי בחיי, שגר שם שמונה שנים, ורוב האנשים לא הכירו אותו. ברגע אחד של שיחה אמרתי לו שאני מקווה שבסוף הסרט הוא יוכל לצאת ולבקש סוכר מהשכן, והוא אמר לי 'זו מחשבה יפה, אבל זו משאלת לב שלך, לא שלי'. וזה חידד לי את המקום של הבדידות וההוויה הזאת אצל האנשים האלה.
"החברה המערבית חושבת על לבד כעל מצוקה זמנית שצריכה פתרון, לא כמצב קבוע אפשרי, הקונוטציה היא שלילית, ואני למדתי דרך המקום הזה שהלבד שלהם הוא בן לוויה קבוע, פרטנר לחיים. הוא כאן כדי להישאר".
הם שיתפו פעולה איתך בקלות? נפתחו למצלמה?
"רוב האנשים שם לא רצו לשתף פעולה. הם שמחו לשבת איתי לקפה, אבל כשהבאתי מצלמה הם נסוגו מייד. רובם שם בשביל הצורך בפרטיות, אבל באופן כללי לגיבורי דוקו יש איזה רצון שיראו אותם, כל אחד מסיבותיו".
אנחנו מקיימים את הראיון בשיאה של סערת "טקס מיקי זוהר". כקולנוען, עד כמה אתה מוטרד ממה שקורה?
"מטרידה אותי התחושה שלשר התרבות יש בעלות על כספים ועל ענף שהוא בפועל לא שלו, הוא של ציבור שלם, והאופן שבו הוא בוחר לנצל את הכספים האלה לטובת הגחמות שלו, להגיד מתי אני כן שולל ומתי לא רק בשביל רצונות פרטיים, זה איום ונורא".
בימים אלה הוא עם הפנים אל הסרט הבא, ולדבריו, "אני בוחן את דרכי. על סרט הדוקו עבדתי ארבע שנים, כולל נסיעות לאילת, ובסרט דוקו אתה צריך שתהיה לך תשוקה מאוד גדולה לסיפור ולרצון לספר אותו כדי להחזיק את האתגרים ואת המעמסה הכלכלית והנפשית. אז עכשיו אני בוחן בקפידה ורוצה משהו שיניע אותי ברמה האישית ויעורר בי תשוקה ליצירה".
