10 נדל"ן: סיפור אהבה/כביש הסרגל
זו לא הייתה שנה טובה לקולנוע הישראלי, שמוחרם בחו"ל ושנמצא תחת מתקפה בבית. אבל זו בהחלט הייתה שנה מוצלחת ליוצרות קולנוע מקומיות. רשימה חלקית של הסרטים שנכתבו ובויימו השנה בידי נשים כוללת את "נאנדאורי", של אתי ציקו, "בנות כמונו", של בת אל מוסרי ולי גילת, "חלב", של מיה קניג, "חליסה", של סופי ארטוס ו"חמצן", של נטעלי בראון (שזכה בפסטיבל ירושלים, ושיעלה לאקרנים ביום חמישי הקרוב) - וגם את "נדל"ן: סיפור אהבה" ו"כביש הסרגל", שני סרטים מצוינים שחולקים אצלי את המקום העשירי ברשימת נבחרי 2025.
"נדל"ן: סיפור אהבה", סרט הביכורים המרשים ומעורר ההזדהות של התסריטאית-במאית ענת מלץ, הוא דרמה קומית-רומנטית שנונה, אמינה ומרגשת שמתלווה לזוג תל אביבי במשבר (ויקטוריה רוסובסקי ולב לייב לוין) בשעה שהוא שוקל מעבר לחיפה. הדמויות מורכבות, השחקנים חינניים, הדיאלוגים חדים ומדויקים ויגרמו לכם להרגיש כמו זבוב על הקיר. יצירה מהודקת, אמינה ומלאת כנות שגם מצליחה לצייר דיוקן עכשווי של דור, מבלי להתיימר לעשות את זה.
"כביש הסרגל", לעומת זאת, סרטה השני של מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), הוא מותחן אווירתי ורווי סודות אפלים שמתרחש בעפולה ושגיבורתו היא חוקרת משטרתית חובבת טחינה בשם דפנה (טלי שרון). עידן עמדי מגלם חשוד חתיך ומסתורי שמתעתע בה. תצוגות משחק פנטסטיות של שרון ועמדי. טון ייחודי ויוצא דופן. שימוש נהדר בשפה. סרט נגיש, מסוגנן ומבדר עם טביעת אצבע מובחנת, שמשתעשע עם חוקי הז'אנר הבלשי ומתאים אותם לקודים התרבותיים והחברתיים של מדינת ישראל בצורה מבריקה. רמה גבוהה.
9. אדינגטון
המערבון המודרני המאוד אקטואלי של התסריטאי-במאי ארי אסטר ("בו מפחד", "מידסומר", "תורשתי") אמנם נחל כשלון קופתי חרוץ בארצות הברית ודילג על בתי הקולנוע בישראל. אך מדובר באחת היצירות הקולנועיות המשמעותיות והרלוונטיות ביותר שיצאו מאמריקה השנה. העלילה מתרחשת בעיירה קטנה בניו מקסיקו, בשיא ימי הקורונה, ונסובה סביב עימות חריף שמתפתח בין שריף אסמתי שמתנגד למסיכות (חואקין פסקל) לבין ראש עיר ליברלי שמתמודד על כהונה נוספת (פדרו פסקל).
מכל היצירות הקולנועיות שביקשו להגיד משהו מעניין ובעל ערך על הרגע המטורף שבו אנו נמצאים, נדמה שאסטר מגיע כאן הכי קרוב. התוצאה היא סאטירה פרועה, אלימה, מצחיקה, קרינג'ית ומופרעת למדי שממשיכה להדהד את המציאות בדרכים מפתיעות, מפחידות ולא צפויות. אמה סטון ואוסטין באטלר מופיעים בתפקידי משנה.
8. רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת
החלק השלישי והטוב ביותר בסדרת "רצח כתוב היטב", של התסריטאי-במאי ריאן ג'ונסון. הבלש הדרומי הגאון בנואה בלאנק חוזר כדי להתמודד עם תעלומה מושקעת, שאפתנית ולכאורה בלתי אפשרית לפתרון, שהופכת עד מהרה לדיון מרתק, מעמיק ורציני על דת ואמונה. אנסמבל שחקנים נהדר שמובל בידי ג'וש אוקונור, ג'וש ברולין ודניאל קרייג (שהופך כאן לסייד-קיק).
תסריט מופתי ומלא פיתולים שמשלב בין הומור לבין רגש באופן אגבי, ושמספק הסברים משכנעים לאירועים שאינם ניתנים להסבר רציונלי. העובדה שג'ונסון גדל בבית פרוטסטנטי גם הופכת את הסרט לאישי מאוד, וניתן לחוש שהדברים שנאמרים במהלכו נאמרים מדם לבו (ולא על מנת לעצבן, להטריל או להתריס). מכל "סרטי האוסקר" הגדולים והמדוברים שנטפליקס שחררו השנה ("פרנקנשטיין", "ג'יי קלי", "על סף פיצוץ", "חלומות רכבת"), קצת מצחיק שדווקא "התעורר, איש מת" נטול היומרות התברר כמוצלח ביותר. אבל כך יצא.
7. נובל ואג/ירח כחול
הבמאי האמריקאי הפורה ריצ'רד לינקלייטר הוציא השנה שני סרטים פנטסטיים ומאוד שונים זה מזה, שהפליאו להשלים אחד את השני. הראשון, "נובל ואג" ("Nouvelle Vague"), שלא נרכש להפצה מסחרית בישראל, הוא סרט קליל ומענג (בצרפתית ובשחור לבן) שמתלווה לבמאי האגדי ז'אן לוק גודאר בשעה שהוא מביים את סרטו הראשון, "עד כלות הנשימה".
השני, "ירח כחול", שהוקרן בפסטיבל חיפה, הוא דרמה תיאטרלית מלנכולית וצנועה שמתרחשת במהלך ערב אומלל בחייו של התמלילן הנשכח והלא מוערך לורנץ הארט (שמגולם בידי שותפו היצירתי הוותיק של לינקלייטר, איתן הוק). הסרט על גודאר וחבורתו מביא את סיפורו מעורר ההשראה של אמן בתחילת דרכו, ויגרום לכם לרצות ליצור משהו בעצמכם. "ירח כחול", לעומת זאת, מספק הצצה לעולמו של אמן שנמצא לקראת הסוף, ומתהדר באחת ההופעות המרשימות והמרגשות ביותר שאיתן הוק הגיש אי פעם. שני הסרטים שבים ומדגימים את השליטה המוחלטת של לינקלייטר במדיום ומזכירים עד כמה יכולותיו מגוונות. תענוג לראות את היוצר הנהדר הזה ממשיך לפרוח, וב-2025 הוא היה בשיאו (שני הסרטים כבר זמינים בסטרימינג).
6. כל מה שאנחנו מדמיינים כאור
סרטה העלילתי הראשון של הבמאית ההודית פיאל קפאדיה, שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן הלפני אחרון, הוא סרט פמיניסטי צנוע, יפהפה ויוצא דופן שבמרכזו שתי אחיות שעובדות בבית חולים במומבאי ושחולקות יחד דירה. עלילת הסרט דלילה למדי, האווירה מקפידה להיות מהורהרת, רומנטית ולעיתים אפילו נוגה ופיוטית, ובניגוד לסרטים מערביים שעוסקים בהודו, לא תמצאו כאן דרמות גדולות, התמקדות מניפולטיבית באומללות ובבלגן, או נאמברים מוזיקליים עם אלפי ניצבים.
הדמויות אותנטיות מאוד, וכך גם הנושאים היומיומיים שמטרידים אותן. חיצי הביקורת של קפאידה נורים בעדינות, בדיוק ובאומץ, וללא קמצוץ של התלהמות מטיפנית. הסרט אמנם מתרחש במומבאי, ומפליא להציג את הכאוס העירוני (כמו גם את הבדידות האיומה שההמולה הנ"ל מייצרת). אך תחומי העיסוק שלו, יחד עם המלנכוליה הקיומית שאופפת כל פריים מתוכו, הופכים את "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" לסרט אוניברסלי. ראיתי לא מעט סרטים על הודו, אך כזה עוד לא ראיתי.
5. שעת הנעלמים
מותחן אימה מסעיר, מופרע ומספק שמשלב בכישרון ניכר בין יצירותיו של סטיבן קינג לבין "מגנוליה", של פול תומאס אנדרסון. העלילה מתרחשת בעיירה כל-אמריקאית טיפוסית, ועוסקת במקרה משונה ומטריד שבמהלכו כיתה שלמה של ילדים פשוט נעלמת באמצע הלילה ללא כל הסבר. על פניו, "שעת הנעלמים" הוא סרט אימה, אבל למעשה הוא הרבה יותר מזה. התסריטאי-במאי זאק קרגר מקפץ בהנאה בין נקודות מבט שונות, ונע ללא כל קושי או מאמץ בין אימה ופחד, לעצב ודיכאון, להומור ואבסורד.
הדמויות בשרניות, פגומות ומשכנעות, ומערכות היחסים הלא צפויות ביניהן חושפות עומקים ורבדים נוספים. בתוך כך, כל חברי האנסמבל עושים עבודה יוצאת מן הכלל - עד כדי כך שקשה מאוד לבחור מישהו אחד שמתבלט מעל היתר (אם בכל זאת צריך, אז נזכיר את אוסטין אברמס, שעושה עבודה מעולה בתור נרקומן חסר בית, ואת איימי מדיגן, שמגלמת את הדודה גלאדיס, דמות שהפכה לאיקונית באופן כמעט מיידי). אם לא די בכך, הרי שסופו החולני, הקתרטי והבלתי נשכח של הסרט מרים אותו בדרגה נוספת ומבהיר שקרגר הוא לא בלוף. הוא הדבר האמיתי. אחת החוויות הקולנועיות המטורפות של השנה (אם לא ה).
4. הברוטליסט
אפוס היסטורי שאפתני, חכם וסופר-מרשים על ארכיטקט יהודי-הונגרי (זוכה האוסקר אדריאן ברודי) שמגיע לאמריקה אחרי השואה בתקווה לפתוח בחיים חדשים. מפה לשם, הוא מפתח מערכת יחסים מורכבת עם תעשיין עשיר ואניגמטי (גיא פירס) שמתרשם ממנו עמוקות, וכמובן הקשר בין השניים מוביל למקומות אפלים ומאוד לא צפויים. סרט גדול על נושאים גדולים. בריידי קורבה, בן ה-36 בסך הכל, ביים וכתב יחד עם בת הזוג שלו, מונה פאסטוולד.
תסריט עשיר, פרובוקטיבי ולא סגור עד הסוף שפתוח לפרשנויות ושמזמין דיון. עשייה קולנועית מהדרגה הראשונה בכל המחלקות (צילום, עריכה, עיצוב, מוזיקה). למרות קנה המידה העצום, תקציבו של "הברוטליסט" עמד על פחות מעשרה מיליון דולר - דבר מדהים ובלתי נתפס בפני עצמו. אולי לא יצירת מופת על-זמנית, אבל כן מסוג הסרטים המלכותיים, המפוארים ובעלי החזון שאנחנו כבר כמעט ולא זוכים לקבל. וכמה שאנחנו זקוקים להם.
3. מרטי סופרים
עוד סרט אדיר על החלום היהודי-אמריקאי (כפי שהוא בא לידי ביטוי בשנות החמישים של המאה שעברה). טימותי שאלמה, בהופעת חייו, מגלם שחקן טניס שולחן יהודי שחצן ומוכשר שמנסה לפרוץ לצמרת העולמית של הענף בשנים שלאחר תום מלחמת העולם השנייה – אך הוא מתעקש לעשות את זה בדרכו. האם יצליח להפסיק להיות האויב הגדול ביותר של עצמו? אל תבנו על כך. סרט אנרגטי ומלא הפתעות שמצד אחד, בהחלט מזכיר את "הברוטליסט" ואת "יהלום לא מלוטש" (סרטם הקודם של התסריטאי-במאי ג'וש ספדי והתסריטאי-עורך רונלד ברונשטיין), אך מצד שני, באופן מדהים, עדיין מצליח להיות אחד מהדברים הכי מקוריים והכי מפתיעים שתראו השנה.
גם סיפור חניכה ברוח הרומנים הקאנוניים של פיליפ רות' וסול בלו. גם סרט על הניסיון הבלתי אפשרי לשלב בין הצלחה לבין להישאר נאמן לעצמך. גם סרט ספורט (על פינג פונג!). גם טקסט יהודי עשיר ומסעיר. גם קומדיה מסעירה, שערורייתית וסוחפת. מה עוד אפשר לבקש? שאלמה זוכה לגיבוי פנומנלי מצוות שחקני משנה נהדר שכולל את גווינת' פאלטרו (באחד מתפקידיה הטובים אי פעם), טיילר דה קריאייטור, גזא רוהריג ("הבן של שאול") והבמאי אבל פררה. מיום חמישי הקרוב בבתי הקולנוע. אל תחמיצו. סרט די מדהים.
2. כן
הוא אמנם עולה לאקרנים רק בשבוע הבא, אך אין ספק שסרטו המאתגר והמטורלל של התסריטאי-במאי נדב לפיד ("השוטר", "הגננת") – שבמרכזו מוזיקאי תל אביבי קונפורמיסט שמתבקש לחבר המנון לאומי חדש - הוא הסרט הישראלי המשמעותי ביותר של השנים האחרונות, והסרט הישראלי הראשון שמצליח לבטא את עומק השבר בחברה הישראלית אחרי ה-7 באוקטובר. זהו סרט מטורף על מקום מטורף. טור דה פורס קולנועי אגרסיבי, אינטואיטיבי ולא תמיד נעים לצפייה שתוקף את החושים מכל הכיוונים. סרט קיצוני, חיוני, מוגזם ומופרע לחלוטין שמטלטל ומתריס ומתעמת עם הצופים.
סרט דוחה, בוטה, מדכא ומקומם שפורץ מתוך גרונו של יוצרו כמו זעקה אדירה של בלבול, חוסר אונים וכאב. כולי תקווה שהקהל הישראלי יצפה בסרט ויקשיב לזעקה הזאת, שבליבה הניסיון הנואש ומרסק הלב להבין מה לעזאזל קרה לנו בשנתיים האחרונות. אריאל ברונז, אפרת דור, שרון אלכסנדר ואלכסיי סרבריאקוב מככבים. נעמה פרייס, בת זוגו של לפיד, מגיחה בשלב מתקדם של הסרט כדי להגיש מונולוג שייצרב על תודעתכם לנצח. לא ברור איך לא זכתה בפרס אופיר. ובכלל, לא ברור איך האקדמיה הישראלית בחרה להתעלם מהסרט הזה כמעט לחלוטין. נדבר על "כן!" ביתר אריכות כאשר ייצא לבתי הקולנוע בראשית ינואר. בינתיים, בבקשה לכו לצפות בו.
1. קרב רודף קרב
בחירה צפויה אולי, אך גם בלתי נמנעת. סרטו העשירי של התסריטאי-במאי פול תומאס אנדרסון ("זה ייגמר בדם", "המאסטר"), הוא שובר קופות מסעיר, מצחיק ומרגש שגדוש בפעולה, ברעיונות גדולים ובהומור סלפסטיקי; קומדיית אקשן בעלת רוח מהפכנית שרוכבת על הצייטגייסט ושלא נותנת לצופיה שנייה אחת של מנוחה; סרט עם מומנטום מטורף שמתחיל לרוץ, ופשוט לא עוצר. באופן מדהים, לא רק שאנדרסון מצליח לאזן בין כל השאיפות הגרנדיוזיות שמתדלקות את היצירה (ושמעניקות לו את נפחו הרעיוני), אלא שהוא גם מצליח לגרום לסרט – שנמשך שעתיים וארבעים דקות – לחלוף ביעף ולהסתיים בתחושה של אופטימיות והתעלות.
הצילום הדינמי, העריכה הקצבית והפסקול המופתי של ג'וני גרינווד (שותפו הקבוע של אנדרסון, שצפוי לזכות באוסקר ראשון עבור עבודתו כאן) משתלבים יחד בצורה מחשמלת ומטלטלת, ומסייעים לסיפור לשעוט קדימה בתנופה אדירה, כמו משאית ללא בלמים. סיקוונס מסעיר רודף סיקוונס מסעיר, כמו אלבום שבו כל השירים מושלמים מכל בחינה, והעניינים מגיעים לשיאם המטורף בסצינת מרדף מלחיצה ומפעימה שטרם ראיתם כמותה (ושאינה כוללת כל זכר לאפקטים דיגיטליים).
"קרב רודף קרב" הוא ברק בבקבוק; ארוחת מלכים הוליוודית ברוח שנות השבעים, מהסוג שאנחנו כבר כמעט ולא זוכים לקבל. הוא מתפקע מרוב רגש, מרוב הפתעות ומרוב הברקות קולנועיות, וצוות השחקנים שלו נפלא כולו. לאונרדו דיקפריו משלב בין The Dude, גיבורו האיקוני של "ביג לבובסקי", לבין ג'ק ניקולסון של הסבנטיז, ומגיש הופעה קומית וירטואוזית (ומרגשת) שמתחרה בזו שהגיש ב"זאב מוול סטריט". שון פן, בתור "האיש הרע", יוצר דמות מפלצתית, קיצונית ובלתי נשכחת שמתכבדת להיות נבל בסדר גודל של אנטון שיגור. זו תהיה הפתעה גדולה מאוד אם לא יזכה באוסקר בקטגוריית שחקן המשנה. בניסיו דל טורו עושה עבודה מעולה ומרתקת בזמן המסך הקצוב שלו בתור סנסיי סרג'יו, וכמוהו גם אינפינטי צ'ייס, בהופעת הבכורה הקולנועית שלה.
כתרים רבים נקשרו לראשו של "קרב רודף קרב" מאז שעלה לאקרנים. היו שקבעו שמדובר בסרט הגדול של העשור. היו שאמרו שמדובר בסרט הטוב ביותר של אנדרסון. לדעתי עדיין קצת מוקדם לקבוע. אבל אחרי שצפיתי בו שש פעמים (שלוש פעמים בקולנוע, שלוש פעמים בבית), אני יכול לקבוע כבר עכשיו: לכל הפחות, מדובר בסרט השנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו