שלוש שעות של דז'ה וו: למה "אווטאר 3" מרגיש כמו העתק-הדבק

לאורך כל הקריירה המפוארת שלו, ג'יימס קמרון ("שובו של הנוסע השמיני", "שליחות קטלנית 2", "טיטאניק") תמיד הקפיד לקחת אותנו למקומות חדשים ומדהימים. פעם אחר פעם, קטני האמונה והספקנים ניבאו שהוא ייכשל. פעם אחר פעם, קמרון גרם להם לאכול את הכובע. עד היום.

שכן "אווטאר: אש ואפר", סרטו החדש של קמרון בן ה-71, אולי יצליח מאוד בקופות - אך הוא גם מסמל את הפעם הראשונה שבה הקולנוען פורץ הדרך עומד במקום וחוזר על עצמו. לא רק שהסרט השלישי בסדרת אווטאר לוקח אותנו למקום שבו כבר היינו, אלא שהוא גם מרגיש ממוחזר. המהלכים הסיפוריים שלו פחות או יותר משכפלים את אלה של הסרט הקודם, וגם סצינות הקרב אדירות הממדים שלו - מרשימות ומטורפות ככל שתהיינה - דומות מאוד לאלה שכבר ראינו בעבר.

כל אלה הופכים את הצפייה ב"אש ואפר", שנמשך לא פחות משלוש שעות ועשרים דקות, למטלה מתישה ומעט מאכזבת. אמנם לא סבלתי במהלכו. כי בכל זאת, מדובר בסרט של ג'יימס קמרון, וכל פריים שיוצא תחת ידיו של האיש מקפיד להכיל מידה לא מבוטלת של כישרון, דמיון ותשומת לב. אבל בהחלט אפשר לומר שהיו כמה וכמה חלקים שבהם קצת השתעממתי, וכמה חלקים שגרמו לי להציץ בשעון בחוסר סבלנות. אז לא תצליחו לשכנע אותי שיש הצדקה לאורך המופרע של היצירה.

הסיפור ממשיך בדיוק מאותו המקום שבו הסתיים הסיקוול, "דרכם של המים", שיצא ב-2022, ואם לדבר בכנות, הוא לא טורח להתפתח יותר מדי. ג'ייק סאלי (סם וורת'ינגטון), רעייתו הבכיינית נייטירי (זואי סלדנה) וילדיהם התכולים ממשיכים להימלט מפני קוואריץ' (סטיבן לאנג) וחייליו.

הם עדיין אבלים על מות בנם, שכזכור מצא את מותו בשיאו הדרמטי והטרגי של הסרט הקודם, וכעת הם מודאגים שספיידר (ג'ק צ'מפיון), בנם האנושי המאומץ (ובנו הביולוגי של קוואריץ'), ימות גם הוא - אז הם מחליטים להביא אותו למקום שבו יוכל לשהות בבטחה.

אלא שבדרכם לשם, השיירה של ג'ייק ונייטירי מותקפת בידי כנופיית השודדים הקטלנית של ואראנג (אונה צ'אפלין), לוחמת פראית וסקסית שאוהבת להעלות דברים באש. גיבורינו האמיצים מתפזרים ונכנסים למגננה, והעניינים מסתבכים כהוגן כשהנבלית האכזרית החדשה שלנו מחליטה לאחד כוחות עם קוואריץ' כדי לחטוף את ספיידר. איזה בלגן!

כמה פעמים עוד אפשר לצפות בג'ייק ובקוואריץ' בשעה שהם נלחמים את "הקרב האחרון והסופי" ביניהם? כבר ראינו אותם עושים את זה בשני הסרטים הקודמים, וזה קורה עוד שלוש פעמים נוספות בסרט הנוכחי. כמה פעמים עוד אפשר לראות את הבן המורד והלא אחראי של ג'ייק ונייטירי בשעה שהוא לא עושה את מה שהוריו אומרים לו? בשלב מסוים הפסקתי לספור. כמה עוד אפשר לדבר על הלווייתן החמוד והעצוב פיאקאן, שגורש והוגלה בידי להקתו למרות שהציל את כולם בסרט הקודם? ב"אש ואפר" ממש דנים בזה באריכות בין כתליו של בית משפט ללווייתנים (!).

"אש ואפר" עשוי מדהים, כמובן, והוא גם מתובל בסצינות אקשן סוחפות ובכמות נדיבה של "שטויות יפות" שלוקחות את הסרט למקומות הזויים ומשעשעים. בית המשפט ללווייתנים הוא רק דוגמה אחת לכך. הרבדים הניו-אייג'יים/דתיים הכה אהובים על קמרון נוכחים גם הם באמצעות דמותה המיסטית/משיחית של קירי (סיגורני וויבר), ומערכת היחסים הלוהטת והשובבית שמתפתחת בין קוואריץ' לבין ואראנג הנבלית היא ככל הנראה הדבר הכי לא צפוי והכי מוצלח שתמצאו כאן. עזבו אותי מג'ייק ומנייטירי ותנו לי קומדיה רומנטית שעוסקת רק בשני הפריקים האלה.

הסרט הנוכחי לא תוכנן להיות הסרט האחרון בסדרה, אבל הוא בהחלט מרגיש ככה, וכשהוא סוף סוף הסתיים לא באמת נותרתי עם יותר מדי חשק לסיבוב נוסף בפנדורה. אם לדבר בכנות, גם לא נראה שלג'יימס קמרון נותר חשק. אפשר להבין אותו.

בסופו של דבר, "אש ואפר" הוא סרט מצויר לילדים שהופק בידי פרפקציוניסט עם תסביך אלוהים שהלך לאיבוד בתוך העולם שהוא ברא. הוא אולי לא ייזכר כאחד מסרטיו הטובים ביותר ו/או החיוניים ביותר של קמרון. אבל אם יש לכם אחר צהריים פנוי ותיאבון לאפקטים וספקטקל, עדיין מדובר באחלה הצגה יומית. מקסימום תנמנמו קצת תוך כדי.

"אווטאר: אש ואפר", ארה"ב 2025

ציון: 3 כוכבים