בשעה שהחדשות על מותו של הבמאי רוב ריינר עדיין מהדהדות, מתבקש מבט לאחור על "הנסיכה הקסומה" לא רק כסרט אהוב, אלא כיצירה שמזקקת את מהות הפנטזיה הקולנועית. בעשור שבו הז'אנר נשלט בידי יקומים קולנועיים ממוחשבים ומיתולוגיות סבוכות, הסרט הזה ממשיך להזכיר שפנטזיה, לפני הכול, היא סיפור שמסופר לילד בערב שקט, מקרוב ועם קריצת עין.
הסרט שיצא לאקרנים ב־1987, נולד מעיבוד קולנועי של הרומן האהוב שכתב ויליאם גולדמן, שגם חתום על התסריט. רוב ריינר ביים את הסרט בתקופה שבה כבר ביסס לעצמו שם כבמאי בעל רגישות קומית חדה, וגייס קאסט שהפך עם השנים לאיקוני, בהם קארי אלווס, רובין רייט, מנדי פטינקין וולאס שון. עם יציאתו זכה הסרט להצלחה מתונה בלבד, אך השנים הפכו אותו לקלאסיקה חוצת דורות, מצוטטת ואהובה, כזו שהשפעתה ניכרת בתרבות הפופולרית הרבה מעבר לפרסים רשמיים, דרך אינספור מחוות, ציטוטים והקרנות משפחתיות שחוזרות ונשנות.
מותו של ריינר, שנמצא אמש ללא רוח חיים בביתו שבלוס אנג'לס לצד אשתו, העניק לסרט נופך נוסף של פרידה. אך בניגוד לחדשות הקשות, היצירה עצמה נותרת מלאת חיים. "הנסיכה הקסומה" אינה מתיישנת, משום שמעולם לא ניסתה לרדוף אחרי הזמן, אלא להיאחז ברגש האנושי הבסיסי ביותר, הרצון להאמין באהבת אמת ובכוחם של סיפורים מספרי הרפתקאות מאויירים שמקריאים לילדים ומשמחים אותם, במיוחד כשהם חולים.
כמעט ארבעה עשורים אחרי יציאתו, הסרט ממשיך להשפיע באותה עוצמה. ילדים בני זמננו מתכווצים למראה הסכנות ב"ביצת האש", מבוגרים זוכרים שורות שהיו למטבעות לשון, והדור שגדל עליו מגלה שהוא הפך בעצמו למספר הסיפור. זו בדיוק האלכימיה שהסרט מציע, העברת אגדה מדור לדור, בלי לאבד את הקסם בדרך.
זהו חיבור מדויק בין מילים, רגש וזיכרון, שבו אותו סיפור מצליח להיות בעת ובעונה אחת ישן ומוכר, ועם זאת חי, רלוונטי ואישי. הקסם אינו נשמר בזכות נאמנות עיוורת למקור, אלא בזכות היכולת לעורר מחדש את אותה תחושת פליאה אנושית, זו שאינה תלויה בגיל, אלא בפתיחות להאמין.
פנטזיה בתקופה שלא האמינה בה
כש"הנסיכה הקסומה" יצאה לאקרנים, פנטזיה קולנועית נחשבה לז'אנר של כישלונות חביבים. סרטים כמו "ווילו והנסיכה" או "המבוך", נראו כלא יותר משעשועים בני חלוף לצעירים ולא כיצירות שמבקשות דיאלוג אמיתי עם קהל בוגר. בתוך המציאות הזו, סרט על נסיכה, שודד ים ואהבת אמת התקבל כהפתעה.
מבקרים זיהו מיד את החריגות. רוג'ר איברט - ממבקרי הקולנוע המשפיעים והאהובים ביותר בארצות הברית, ובעיני רבים גם הקול הבהיר והאנושי ביותר של הביקורת הקולנועית המודרנית - כתב אז שהסרט נראה כמו פנטזיה אפית מוכרת, ואז בוחר להצחיק. אך ההומור לא נועד להקטין את הסיפור, אלא לאפשר לו להיאמר ממקום בוגר, כזה שמבין למה סיפורים מהסוג הזה חשובים גם למי שכבר מזמן אינו ילד.
המקור הספרותי של ויליאם גולדמן העניק לסרט את העומק הזה. הרומן נולד כסיפור לילה לבנותיו, אך התפתח ליצירה אישית מאוד, שגולדמן עצמו תיאר ככזו שהיה מחובר אליה רגשית יותר מכל כתיבה אחרת שלו. תחבולת המסגרת, סופר שמקצר רומן עתיק עבור ילד, אינה רק גימיק, אלא הצהרה על הדרך שבה אגדות חיות.
מבט מפוכח על קסם
“הנסיכה הקסומה” מודעת לחלוטין לכך שהיא אגדה. היא משחקת עם הקלישאות של הז’אנר, מפרקת אותן ומרכיבה מחדש, אך עושה זאת מתוך חיבה עמוקה למסורת. במקום לסיים בחתונה מלכותית, הסיפור משתמש בה כנקודת פתיחה למסע רחב יותר, שבו הדמויות פועלות, טועות ולומדות.
הרקע של גולדמן ככותב דרמות רציניות, יחד עם הרגישות הקומית של רוב ריינר, יצרו איזון נדיר. ריינר, שביסס את עצמו כבמאי עם חוש קומי חד, הבין שהבדיחה הגדולה ביותר היא לקחת את הסיפור ברצינות רגשית מלאה.
הליהוק שיקף את הגישה הזו. קארי אלווס ורובין רייט מגלמים דמויות כמעט מיתיות, אך הסביבה שלהן נטועה במבט אמריקאי עכשווי. מנדי פטינקין כאיניגו מונטויה, בילי קריסטל וקרול קיין כמכשפים שמתנהלים כמו זוג מהשכונה, וולאס שון כויזיני, כולם מביאים מודעות עצמית שאינה שוברת את האשליה, אלא מעמיקה אותה.
אגדה שיודעת למי היא מדברת
ויזיני, עם מונולוג ה"טעויות הקלאסיות" שלו, הפך לסמל של ההומור החכם של הסרט. זו בדיחה שעובדת גם כפרודיה וגם כהנאה נטו, וממשיכה להצחיק גם כשההקשרים ההיסטוריים שלה כבר נטמעו בזיכרון הקולקטיבי.
עם זאת, הסרט מעולם לא ביקש להיות פרודיה בלבד. המשחק, המבטאים והקריצות נועדו להדגיש את הרגש, לא לעמעם אותו. המסגרת של הסב שמקריא לנכד מזכירה שפנטזיה נולדה כסיפור בעל פה, חלום משותף שמישהו בוחר לחלוק.
בעולם שבו פנטזיה נמדדת לעיתים לפי גודל העולם שהיא בונה, "הנסיכה הקסומה" בוחרת בפשטות. הרקעים המצוירים, האפקטים מן האסכולות הישנות וההודאה הגלויה שמדובר באשליה הם שמעניקים לה נצחיות. היא אינה מתיישנת, משום שמעולם לא ניסתה להיות מציאות.
מותו של רוב ריינר חותם פרק, אך הסרט שיצר ממשיך לנשום. גם ב־2025, "הנסיכה הקסומה" מוכיחה שפנטזיה יכולה לפנות למבוגרים ולילדים בו זמנית, ולהישאר חיה הרבה אחרי שיוצריה עצמם כבר אינם.
דיווח רשת NBC על מותו של רוב ריינר ורעייתו מישל ריינר
הפסקול של הנסיכה הקסומה, שהלחין מארק נופלר, מהווה נדבך מרכזי בזהות של הסרט, גם אם לעיתים הוא נותר בצל הדיאלוגים המצוטטים והדמויות הזכורות. נופלר, אז בשיא פעילותו עם דייר סטרייטס, סיפק מוזיקה מאופקת יחסית לז’אנר הפנטזיה, כזו שנמנעת מהדגשה דרמטית יתרה ומעדיפה ללוות את העלילה בקווים מלודיים רכים. הבחירה הזו חיזקה את אופיו של הסרט כאגדה מודעת לעצמה, והדגישה את הרובד הרגשי והאנושי על פני אפקטים או הירואיות מוזיקלית, באופן שתורם לאופיו הייחודי ולהישרדותו בזיכרון התרבותי.
מוזיקה מאופקת יחסית לז’אנר הפנטזיה. פסקול "הנסיכה הקסומה" מאת מארק נופלר
בשורת היצירות הארוכה והמשפיעה של רוב ריינר, זו שנעה בין קומדיות חדות לדרמות אמריקניות איקוניות, "הנסיכה הקסומה" תפסה תמיד מקום מיוחד, אינטימי יותר. לא בהכרח הסרט המצליח ביותר בקופות, ולא זה שזיכה אותו ביוקרה מיידית, אלא היצירה שריינר עצמו דיבר עליה כהכי קרובה לליבו. האגדה הקולנועית שנולדה מתוך אהבה לסיפורי ילדים כפי שסופרו להם על ידי סבא וסבתא, הפכה עם השנים לאחד הסרטים המזוהים ביותר עמו. כזה שממשיך לשקף יותר מכל את תפיסת עולמו כבמאי וכמספר סיפורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו