הזמן רץ כשנהנים: "הנרדף" לא מושלם, אבל בהחלט מבדר

כשיצאתי מהקרנת העיתונאים של "הנרדף" - הרימייק החדש של הבמאי אדגר רייט ("מת על המתים", "שוטרים לוהטים") ללהיט האקשן העתידנישל ארנולד שוורנצגר מ-1987 - הסתכלתי על השעון והוכיתי בהלם. האם ייתכן שבאמת חלפו יותר משעתיים? כי זה הרגיש כמו שעה וחצי לכל היותר, ובאמת שקשה לי להיזכר בפעם האחרונה שצפיתי בסרט שעבר כל כך מהר.

הכוכב הלוהטגלן פאוול("טוויסטרס", "היט מן") נכנס לנעליו של ארנולד כדי לגלם את בן ריצ'רדס, איש משפחה צדקן וזועם שנמצא עם הגב לקיר. הבת שלו חולה. חשבון הבנק שלו ריק. האופק התעסוקתי שלו נראה עגום ביותר.

בייאושו ריצ'רדס מחליט לגשת לאודישנים בערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר (והמושחת ביותר) באמריקה. אם יתקבל לאחד השעשועונים שמשודרים בערוץ, כך הוא חושב, יוכל להשתמש בפרס הכספי כדי לרכוש תרופות לבתו. אך בניגוד לתכנון, המפיק הראשי של הערוץ, שמגולם בידי ג'וש ברולין, מזהה בריצ'רדס פוטנציאל עצום ומחליט ללהק אותו לתוכנית הריאליטי הנצפית ביותר (והקטלנית ביותר) בערוץ: "הנרדף".

במסגרת התוכנית, ריצ'רדס יידרש לשרוד ברחובות אמריקה בשעה שחבורה של "ציידים" דולקת אחריו ומבקשת לחסלו. אם יצליח לשרוד במשך שלושים יום, יקבל לא פחות ממיליארד דולר. הבעיה היחידה? עד היום אף אחד ממשתתפי המשחק לא יצא ממנו בחיים.

כפי שאולי שמתם לב מתיאור העלילה, הגרסה של רייט שונה מאוד מהגרסה של שוורצנגר, ונאמנה הרבה יותר למקור הספרותי שלסטיבן קינג(שאותו פרסם קינג ב-1982 תחת שם העט ריצ'רד בכמן). כתוצאה מכך, זהו רימייק שלא באמת מרגיש כמו רימייק. מה שהופך אותו להרבה יותר מרענן ומעניין, כמובן.

בניגוד לגרסה מ-87', למשל, הגרסה הזו מתרחשת ברחובות, בכבישים ובערים של אמריקה, ולא בתוך "עולם סגור" שאליו נשלחים המשתתפים. בנוסף, הגרסה הזו היא יותר סרט מסע סאטירי מאשר סדרה של סצינות פעולה אלימות שמציבות את ריצ'רדס מול שורה של שרירנים קטלניים.

עם תקציב מוערך של כ-110 מיליון דולר, "הנרדף" הוא גם הסרט הגדול ביותר של אדגר רייט עד כה, ולמרות שרייט פחות או יותר נמצא כאן על תקן של "במאי להשכיר", הנוכחות האנרגטית שלו ותשומת הלב שלו לפרטים מורגשות מאוד. התוצאה המושקעת, המבדרת והקצבית שיצאה תחת ידיו מהדהדת את החזונות הדיסטופיים שמוכרים לנו מסרטיו של פול ורהובן ("רובוקופ", "גברים בחלל"), ודוהרת קדימה בהילוך גבוה כבר מהרגע הראשון.

כמובן שאף אחד לא יטען שמדובר בפסגת יצירתו של רייט. למעשה, לקראת המערכה השלישית של הסרט - בערך בנקודה שבה מייקל סרה האהוב מפציע בתור איש מחתרת שגר עם אמא שלו - גם ממש ניתן להרגיש כיצד אחיזתו במושכות הולכת ומתרופפת (ולראות כיצד הכל מתחיל להתבלגן). אך לטעמי רייט עושה עבודה לא רעה בכלל עד לנקודה שבה זה קורה, ובסך הכל נהניתי מאוד לראות אותו משתולל עם כל הכלים והמשאבים שהועמדו לרשותו. כן יירבו, כמו שאומרים.

גם פאוול אינו מאכזב. ההופעה שלו דינמית, סימפטית ומלאת ביטחון, והיא למעשה מספקת את הטון לסרט כולו. פאוול מתרוצץ במסדרונות כשלגופו מגבת בלבד (כדי שנראה כמה השקיע בחדר כושר). הוא עוטה על עצמו תחפושות משעשעות כדי להיבלע בהמון (מה שמזכיר את תפקידו ב"היט מן"). הוא מספר בדיחות. הוא הולך מכות. הוא מתעצבן. לקינוח, הוא גם מרבה להשמיע ביקורת נוקבת כלפי תאגיד המדיה הענק שמשתמש בתוכניות כמו "הנדרף" כדי לשטוף את מוחם של הצופים המכורים, וכדי ללבות את שנאתם כלפי כל מי ששונה מהם (תוכנית ריאליטי נוספת שמופיעה לאורך הסרט היא פרודיה מאוד ברורה, גם אם מעט מוקצנת, של "הקרדשיאנס").

רייט אמנם לא הולך עד הסוף, והסיפור אינו מסתיים כפי שסטיבן קינג כתב אותו. ניתן להבין מדוע. בכל זאת, שובר קופות מסחרי שמיועד לקהל הרחב. למי יש כוח לסופים ניהיליסטיים ולא שמחים עכשיו? אך אין ספק שהחלופה שנבחרה היא אחד החלקים הפחות מספקים בסרט. לא נורא. על אף שאינו מושלם, בעיני "הנרדף" מצליח לאזן באופן מרשים בין האינטרסים הכלכליים של האולפנים הגדולים לבין האנרגיות היצירתיות והחזון האמנותי של מי שנבחר לביים אותו. יש לסרט ערך מוסף. השקיעו בו מחשבה ומאמץ. וכשצפיתי בו, הזמן פשוט רץ.

אפשר לבטל את הביקורת (המאוד רלוונטית) ש"הנרדף" משמיע בטענה שתאגיד המדיה הענק שהפיק אותו אינו שונה בהרבה מזה שמופיע בסרט. אפשר להתבאס מהתוכן השיווקי האמיתי שנדחף לסרט, בינות כל הביקורת האנטי-קפיטליסטית, ולהתלונן על הצביעות. אפשר גם לטעון שאדגר רייט התמסחר ואיבד את זה באופן סופי. אבל אם זה בסדר איתכם, אני מעדיף להתמקד הפעם בחיובי ולייחל ליום שבו אחוז גבוה יותר משוברי קופות שאנחנו מקבלים יזכו לטיפול המסור שרייט ופאוול העניקו לפרויקט הזה. בלוקבאסטרים עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.

"הנרדף", ארה"ב 2025

ציון: 3.5 כוכבים