למרות דברי הביטול והזלזול: למה לא לגעת בתקציב פרסי אופיר

יש הרבה סיבות לשלול את התקציב לטקס פרסי אופיר. מי שעוקב אחרי דברי הביטול והזלזול בסמכות השר מיקי זוהר, מבית מדרשו של יו"ר האגודה לזכויות האזרח, מבין במה מדובר. ההתנשאות הרגילה - התקציב הוא שלנו, מגיע לנו וכו'. גם בג"ץ יעמוד בדרכו של השר זוהר כמו משאית סמי־טריילר כפולה בצומת המוסר והצדק. אין נכנס ואין עובר. פקק משפטי אחד גדול.

השכל הישר, מבלי להיכנס לנבכי הבעלות של אנשי הקולנוע על התקציבים והוועדות, אומר שאכן אמנות שיש בה תעמולה אנטי־ישראלית, בייחוד בעת מלחמה, היא לא דבר שהמדינה חייבת לממן. ואף אחד הרי לא מציע למנוע הפקות כמו של הסרט זוכה הפרס. בסך הכל מדובר בווריאציה על סיפור חניכה מוכר מקדמת דנא - ילד הולך לראות בפעם הראשונה את הים. נדמה לי שנכתב איפשהו שזה סיפור אמיתי. סביר מאוד שכן. זכור לי מלפני שנים רבות סיפור עיתונאי נוגע ללב של דני רבינוביץ', שהוא היום פרופסור לאנתרופולוגיה, על ילד פלשתיני שהוא בעצמו ליווה להגשים את אותו חלום ואותו הים. אלא שהפעם הסיפור מסופר בגרסת המפלגה.

יגרום לתוצאה שלילית

ועם כל ההתנגדות לכך שקבוצות ה"מגיע־לי" דורשות שתקציבי המדינה יממנו את כל חרושת הבוז לצה"ל, הדמורליזציה בעת מלחמה וכו' - עדיין נכון יהיה לא לגעת בתקציב כת המיוחסים. אפשר לראות כאן תופעה של ענף אמנות תעשייתי שהגרעין שלו הולך ומתבצר באידיאולוגיה של הפלשתיניזם.

צריך להיזהר לא לגרום ליוצרי הקולנוע להסתגר כאיזה גוף נרדף - זה יגרום לתוצאה שלילית כמו בימי הרדיפות המקארתיסטיות

למי שתוהה: כן, נמצא התחליף לסטליניזם של פעם. זאת גם סגידה לעם קדוש, איזה ישו קולקטיבי, בגרסה אסלאמיסטית. זה גם מאוד אנטי־ציוני במידה הראויה לכל אידיאולוגיה אוטופיסטית, וזה גם מחבר את הקבוצה עם העולם הגדול, תנועה בינלאומית רחבת אופקים. לאורך השנים אפשר היה לראות כיצד המפלגה מלכדת את קבוצת הקולנוענים באמצעות מכתבים, עצומות ודרישות תקציביות. אלו היו פורומים כאלה ואחרים, ועדים, והגנה על זכויות הפלשתינים מצד אחד וזכויות היתר "שלנו" מצד אחר.

אבל צריך לומר לטובת הקולנוע הישראלי בכללותו שהוא עשה קפיצת מדרגה ברמתו. יש ביקוש בינלאומי ליוצרים ישראלים. מה שצריך להיזהר ממנו זה מלגרום ליוצרי הקולנוע להסתגר ולהתבצר כאיזה גוף נרדף בתוך החברה הישראלית. זאת הרגשה, זאת לא מציאות, אבל זה יגרום לתוצאה שלילית כמו בימי הרדיפות המקארתיסטיות בתעשיית הקולנוע האמריקנית בשנות ה־40 וה־50 של המאה הקודמת. יש עדיין צינור יניקה של חמצן שמחבר בין הקפסולה של פרסי אופיר לבין חללית האם של החברה הישראלית. אף על פי שהשר מיקי זוהר חושב על הדברים בשכל ישר, מוטב לשמור על קשר גם עם סקציית ה"מגיע־לי כי זה שלי", ולא לנתק את צינור החמצן.