הלוואי שאני טועה ומגזים, אבל טקס פרסי אופיר, שיתקיים הערב, קצת מרגיש כמו טקס אשכבה לקולנוע הישראלי. כמעט שנתיים אחרי ה-7 באוקטובר, והתעשייה המקומית נמצאת תחת מתקפה מתמשכת, ושרויה בשפל חסר תקדים. בעולם מופצות עצומות הקוראות להחרים חברות הפקה ישראליות ופסטיבלי קולנוע מקומיים, וסרטים ישראליים מתקשים מאוד להשתלב בפסטיבלים בינלאומיים (אם בכלל).
בארץ, לעומת זאת, נשמעות קריאות להפסיק לממן קולנוע "אמנותי" ו"לא מסחרי" (מגמה שמובלת בידי שר התרבות), והקהל מדיר את רגליו מכל מה שאינו מוגדר כ"קומדיה".
למעשה, המרחק בין האקדמיה לקולנוע לבין הקהל הרחב כה עצום ששלישיית "מה קשור" הוזמנה השנה לטקס כדי לקבל פרס מיוחד, למרות שלהיט הענק שלהם, "לשחרר את שולי סאן" (שאותו די חיבבתי, אגב), כלל לא הוגש לתחרות.
ובכל זאת, למרות תנאי הפתיחה העגומים, בטקס השנה יתמודדו גם כמה סרטים מצוינים ומרתקים, שממשיכים להתכתב עם המציאות הטרגית שלנו, ושממשיכים להדגים עד כמה מדינת ישראל היא מקום מורכב, מגוון, מרתק ומטורף.
הפייבוריט שלי מתוך המועמדים הוא ללא ספק "כן", של נדב לפיד, שהפך בחודשים האחרונים לשגריר התרבותי הבולט של מדינת ישראל בעולם - למרות שהודר מהתחרות המרכזית בפסטיבל קאן, בדיוק בשל כך. באופן אירוני, גם בישראל יש מי שמבקשים להשתיקו.
נכון, זהו סרט ביקורתי, תוקפני ולא קל לצפייה שעוסק בהשפעות ובהשלכות הטראומתיות וההרסניות של ה-7 באוקטובר על החברה הישראלית. אבל הוא נוצר עבורנו - ולא עבור הקהל בחו"ל. הוא נועד להכעיס ולהתסיס. הוא נועד להצית דיון. הוא נועד לבטא את מה שעובר עלינו בשנים האחרונות באמצעים אמנותיים, וגם אם לא תסכימו עם כל דבר שיוצא מפיו, הוא ממלא את משימתו בצורה וירטואוזית, נועזת ובלתי נשכחת שתותיר אתכם המומים וחסרי נשימה.
מבחינה קולנועית ותוכנית, אף סרט ישראלי שנוצר השנה לא היה איכותי, עכשווי, מרשים או רלוונטי יותר. לא שיש לנו סיכוי באוסקר השנה, אבל "כן" צריך להיות המועמד של ישראל.
היריב העיקרי של "כן", ומי שבהחלט יכול לקבל את הכרטיס לאוסקר על חשבונו, הוא "הים", של שי כרמלי פולק, שמועמד ב-13 קטגוריות (לעומת 8 מועמדויות בלבד לסרטו של לפיד). העלילה מלווה ילד פלשתיני מהגדה המערבית שמבקש להגיע לחוף הים בתל אביב, ולא קשה להבין מדוע חברי האקדמיה עשויים להעדיף לבחור בו על פני "כן". אבל זו תהיה טעות.
גם מפני ש"הים" הוא סרט הרבה פחות טוב והרבה פחות רלוונטי מ"כן". אבל גם, ובעיקר, כי למרות הכוונות הטובות של פולק, ולמרות תצוגות המשחק המרשימות של השחקנים שמובילים את סרטו (עם דגש על ח'ליפה נאטור, שיותר מראוי לפסלון בקטגוריית שחקן המשנה), זכייה של "הים" בפרס הגדול תהיה הצהרתית בעיקרה, וניתן להמשילה לתקיעת אצבע בעין של עצמך.
היא רק תשחק לידיהם של שר התרבות וחבר מרעיו, והיא רק תחזק את הקריאות לפגוע בתעשייה המקומית. היא גם תוסיף באופן אוטומטי לתחושת הניתוק ששוררת בין האקדמיה לבין הקהל הרחב. קשה לראות מה ניתן להרוויח מכך (מעבר לתחושת צדקנות).
כמובן שאף אחד מהסרטים שמתמודדים בתחרות השנה אינו אנטי-ישראלי. גם לא "הים". חלקם ביקורתיים. חלקם אפילו ביקורתיים מאוד. אבל אם רק תטרחו לצפות בהם (גם אתה, השר זוהר), תיווכחו לדעת שכולם נעשו מתוך אהבה עמוקה ודאגה אמיתית וכנה למקום הזה. מתוך רצון שישראל תהיה טובה יותר, הוגנת יותר, שפויה יותר.
קצת מגוחך לומר את המובן מאליו, אבל התרבות הישראלית תהיה הרבה פחות עשירה, בריאה וחזקה אם יפסיקו לעשות בה יצירות קולנועיות שמבקשות להתמודד ולהתעמת עם המציאות (ויעשו רק סרטים כמו "לשחרר את שולי" ו"ההילולה", במקום).
זו תהיה טרגדיה אם מיטב הקולנוענים שלנו ייאלצו לצאת לגלות כדי להמשיך וליצור את האמנות שלהם. זו תהיה טרגדיה אם באחד מטקסי האופיר הבאים יתמודדו בעיקר סרטים מסחריים שטומנים את ראשם בחול, תוך כדי שהם עושים את הכל כדי לא לעצבן אף אחד. אתם הרי לא באמת רוצים שנהיה כמו איראן, נכון?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו