הגיעה השעה: בפעם הראשונה בתולדות פרסי אופיר - השנה נפתחה קטגוריה לסרטי אנימציה, ויוצרי הסרטים יוכלו לקבל הכרה בז'אנר שבעולם כבר מזמן הבינו את גודלו ואת חשיבותו.
אילה שרוט, במאית הסרט "אין מכשפות בעמק" שמועמד לזכייה, יצרה אותו עם יעל עוזסיני, ראשת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. בראיון ל"ישראל היום", שרוט מספרת על ההתרגשות מהעובדה שכל הסרטים שעלו לחמישייה הסופית נוצרו על ידי נשים (אחד מהם הוא יצירה משותפת של אישה וגבר), וגם על הסרט האישי והפוליטי שיצרה, שעוסק במחיר שנשים - בעיקר אימהות - משלמות בישראל.
"במשך שנים תחום האנימציה לא זכה לתקצוב הנכון ולתמיכה הנכונה מהמדינה, אך נגד כל הסיכויים התגבשה פה קהילה של כישרונות יוצאי דופן", מספרת שרוט, שמכהנת גם כיו"רית איגוד האנימציה. "יש פה בתי ספר מעולים לאנימציה, ובישראל יש את התכנים הכי מרתקים ליצירה קולנועית. התעשייה הזאת צומחת וגדלה, ובשנים האחרונות התחילה לקבל הכרה עולמית, ואפילו הגענו לאוסקר בשנה שעברה.
"בשנים האחרונות עשינו באיגוד לובינג לקידום תעשיית האנימציה בחו"ל ובארץ. הגענו לפסטיבלים, ואנחנו מביאים עוד כספים דרך קרנות הקולנוע. הרבה אנשים חושבים שאנימציה היא רק לילדים, אבל זו אמנות שהיא ז'אנר קולנועי מיוחד ויפהפה, שיכול להגיע לכל אחד ולדבר בצורה שלייב אקשן לא יכול. זו צורת אמנות לא פחות חשובה מקולנוע דוקומנטרי, והיא ראויה לקטגוריה משל עצמה".
ועכשיו לראשונה יש קטגוריה כזאת, והסרטים המועמדים בה כולם נוצרו על ידי נשים. התקדמנו?
"לצערי הרב מאוד, יש סיכוי טוב שאת המשכורות הגבוהות יותר עדיין ירוויחו הגברים. כדי להצליח לעשות סרט אנימציה, משלמים מחירים. סרט אנימציה לוקח זמן, את הסרט שלי פיתחתי במשך ארבע שנים, ובשנתיים האחרונות עבדתי עליו באופן מלא, ומובן שיכולתי לקחת פחות עבודות אחרות.
"לצערי, הציפיות החברתיות שלנו מאימהות ומאבות הן שונות. במקביל לג'נגול בין לקוחות ויצירה אישית, אישה מוצאת את עצמה דואגת גם לילדים. הרבה פעמים, גברים שרוצים להקדיש את כל־כולם לאמנות ולקריירה שלהם מקבלים תמיכה רחבה יותר לעומת נשים שרוצות בזה. ועדיין, למרות העניין הזה, אני מאוד שמחה שחמש נשים הגיעו למעמד החשוב הזה, אבל החידוש הגדול הוא עצם המועמדות לאופיר, שמאפשרת חשיפה הרבה יותר רחבה של הסרטים, ובכלל של צורת האמנות הזאת".
ספרי על הסרט שלך.
"הסרט שלי התחיל כדוקו ארוך על הסיפור של אבא שלי, שנולד בקיבוץ עין דור. כנכדה תמיד אהבתי את סבתא שלי, אבל כשהתבגרתי ראיתי שהיחסים ביניהם מאוד מורכבים, וסקרן אותי לשבת ולחפור קצת, להבין מה מקור המבט העצוב הזה שלפעמים עולה לו בעיניים כשאני מדברת על אמא שלו.
"הלכתי לארכיון של הקיבוץ, חפרתי ומצאתי דברים משוגעים: שסבתא שלי היתה בהיריון לא רצוי עוד לפני שהם עלו לארץ, בהכשרה בארה"ב, ושהקבוצה עשתה הצבעה והודיעו לה שאם היא רוצה לעלות איתם - היא חייבת לעשות הפלה. למרבה המזל, סבתא שלי הגיעה לרופא שהיה אמור לעשות את ההפלה, והוא אמר לה 'מה פתאום?! אסור לך להפיל אותו! מדברים על ציונות, התיישבות, צריכים אנשים!'. את הדבר המטורף הזה גיליתי וסיפרתי לאבא שלי. הוא לא ידע שהוא כמעט הופל, והתברר לי שהסיבה למערכת היחסים הקשה ביניהם היתה הלינה המשותפת בבית הילדים, דבר שעבורו היה קשה.
"זה עניין אותי כאישה אמנית, וכאמא שצריכה לשלם מחירים ולעמוד בלחצים חברתיים, לראות את הדברים גם מנקודת מבטה של סבתא שלי. לצערי היא נפטרה ביום שבו הבן הבכור שלי נולד, והיא לא הספיקה לראות את הסרט וגם לא את הנין הראשון שלה".
"אמנות היא דיאלוג"
בראיון למדור הזה לאחרונה, מנהלי פסטיבל "אנימיקס" תיארו את החרם ואת התגובות הצוננות מאז 7 באוקטובר.
"אני גם הייתי איתם בפסטיבל הזה בצרפת, וזה באמת מאוד מתסכל. במשך שנים עבדנו על יצירת קשרים עם קהילה בינלאומית, ויש לזה גם משמעות כלכלית. השנה קיבלנו שם כתף קרה מאוד, וזה הרגיש כמו סטירת לחי. אנשים שפעם היה אפשר לעשות איתם שיתופי פעולה, עכשיו אומרים לך שאין סיכוי. זה מתסכל לראות שאין הפרדה בין האנשים לממשלה, ושאין הבנה שאמנות היא דיאלוג".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו