מה גרם למבקר הקולנוע שלנו לבכות במהלך כל הסרט הזה?

"חייו של צ'אק" הוא מסוג הסרטים האלה שמומלץ לדעת עליהם כמה שפחות לפני שצופים בהם. ובכל זאת, הנה שלושה דברים שבכל זאת אפשר להגיד עליו מבלי להסתכן בלקלקל את הפתעותיו הרבות.

ראשית, הוא מבוסס על סיפור קצר שלסטיבן קינגשראה אור בשיא תקופת הקורונה. שנית, הוא עוסק בנושאים הכי גדולים והכי כבדי משקל שיש לחיים האלה להציע. ושלישית, דמעות עמדו בעיניי במשך רוב זמן הצפייה בו.

על-פי החומרים היח"צניים של הסרט, אפשר בטעות לחשוב שטום הידלסטון ("לוקי") הוא הכוכב הראשי כאן. אבל למעשה זוהי יצירת אנסמבל לכל דבר, ועל אף שהידלסטון מגלם את צ'אק קרנץ, רואה החשבון האפרורי (והמסתורי) שעומד במרכז העלילה, הוא עצמו מופיע על המסך למספר דקות בלבד.

ביתר הזמן, הצופים מבלים עם גלריה עשירה ולא תמיד ברורה של דמויות משנה שמגולמות בידי שורה ארוכה של שחקני אופי מנוסים ומצוינים, כמו צ'יווטל אג'יופור, קארן גילן, מיה שרה, מארק האמיל, מתיו לילרד, ג'ייקוב טרמבלי, ניק אופרמן (שמקריין את הסיפור) ועוד. אט אט נבין איך כל הדמויות הללו קשורות אחת לשנייה, ואט אט גם נבין מה לעזאזל הסרט המאוד מיוחד (והלכאורה מאוד מוזר) הזה מנסה להגיד לנו.

אם נתבקש לקטלג את "חייו של צ'אק" בתוך גוף העבודות של סטיבן קינג, סביר שנניח אותו לצד סיפורים מחממי לב שכתב, כמו "אני והחבר'ה" ו"חומות של תקווה", ולא בערימת האימה שלו, שכוללת יצירות קאנוניות כמו"קארי", "זה", "הניצוץ" ועוד. כאמור, גם "צ'אק" עוסק בחיים (ובמוות), וגם הוא מנסה להגיד משהו גדול ומשמעותי על חוויית הקיום האנושית.

עם זאת, בניגוד לסיפורי פיל-גוד אחרים של קינג, תמצאו בו גם אלמנטים פנטסטיים ואפוקליפטיים, ואלה מאפשרים לו לזרוק אותנו למקומות מאוד רחוקים ולא צפויים.

למרות הנושאים הכבדים שבהם הוא עוסק, "חייו של צ'אק" הוא סרט קטן ועדין ונטול יומרות. המבנה שלא מאוד לא שגרתי, והוא למעשה מורכב מהמון סיפורים קטנים ומהמון סיטואציות קטנות ויומיומיות שכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בתוכן.

מייק פלאנאגן, שכתב וביים, הוא מומחה רציני בכל מה שקשור ליצירתו של קינג - זהו העיבוד הקולנועי השלישי שלו ליצירה של קינג, אחרי "המשחק של ג'ראלד" ו"דוקטור סליפ" - והוא מנווט בין כל רכיבי הסיפור במיומנות מרשימה ומבלי לפספס פעימה. אין ספק שזהו סרטו הטוב ביותר עד עתה.

כיאה לסרט אופטימי ונטול ציניות, קל מאוד להתייחס ל"חייו של צ'אק" בביטול, וקל מאוד לקטול אותו ולהתנגד לו. הוא סנטימנטלי, הוא קיטשי, הוא צ'יזי, הוא קרינג'י, הוא הולמרקי, הואפורסט גאמפי, הוא ניו אייג'י, הוא נאיבי, הוא נראה כמו פרסומת לביטוח – הכל נכון, אני מניח. אבל אם רק תצליחו לנטרל את האינסטינקטים הביקורתיים שלכם לרגע; אם תצליחו לפתוח את הלב ולהתמסר לסרט הזה ולמה שהוא מציע, אני מבטיח לכם שלא תצטערו.

"חייו של צ'אק" הוא סרט מפעים, מרגש, וכן, גם קסום. אמנם מוקדם לדעת אם הוא אכן יילך בעקבות "אני והחבר'ה" ו"חומות של תקווה"ויזכה למעמד של קלאסיקה אהובה ועל-זמנית. אבל מה שכן ניתן לומר בביטחון בשלב זה הוא שמדובר בסרט המושלם לתקופה האיומה שבה אנו מצויים. הוא מכיל ממדים טראגיים, יש בו עצב מאוד עמוק, והמוות נוכח בו לכל אורך הדרך. אבל הוא גם משמח ומנחם ומזכך. הוא מפליא להזכיר לנו עד כמה החיים נפלאים (ומלאי קסם), למרות הכל. והוא מפליא להזכיר לנו עד כמה הקולנוע יכול לפעמים לתת לנו חיבוק גדול, ולספק לנו את התחושה שאנחנו לא לבד. מאוד הייתי זקוק לחיבוק הזה. מניח שגם אתם.

"חייו של צ'אק", ארה"ב 2024