איך קוראים להם, נו? אלו השחקנים שכולם מזהים - אבל לא יודעים מה שמם

יש אנשים שנכנסים לחדר וכולם מיד יודעים מי הם, ויש את השחקנים עם הפנים הכי מוכרות של הוליווד - שמופיעים בעשרות סרטים וסדרות, גורפים שבחים, אוספים מועמדויות לפרסים יוקרתיים, לפעמים אפילו יכולים להתגאות בפסלונים כמו אוסקר, אמי או גלובוס הזהב - ועדיין, אם תראו את התמונה שלהם לאדם הממוצע, סביר שימלמל במבוכה: "אה, זה ההוא מהאלה... רגע, מאיפה אני מכיר אותו?" או "היא נראית לי מוכרת, אולי מהסדרה ההיא עם ההוא".

לא משנה כמה הם מוכשרים, מוערכים או נוכחים - נדמה שהקללה שלהם היא להיות בלתי ניתנים לזיהוי בשם. הם לא בהכרח שחקני משנה, לפעמים הם אפילו נוגעים בתפקיד ראשי, אבל הם אף פעם לא מצליחים להתמקם בתודעה הציבורית. זה לא סתם תסכול - זו בדיחה אכזרית של התעשייה: להיות בכל מקום, אבל להישאר אלמוני.

הנה כמה מהבולטים שבהם:

ג'ודי גריר

הטייפקאסט: אם יש תפקיד של החברה הכי טובה, האחות התומכת או השכנה המצחיקה - גריר (49) שם. השחקנית, תסריטאית ובמאית האמריקאית הפכה את היכולת להיות כתף להוליווד לאמנות מדויקת: מ"פתאום 30", "27 שמלות", "אדפטיישן" ועד "עולם היורה" ו"אנטמן".

כל במאי יודע: צריך דמות שתרים את הגיבורה? תביאו את ג'ודי. היא תצחיק, תרגש, תיעלם רגע לפני הקרדיטים ותשאיר את הצופים תוהים איך קוראים לה. למעשה, גריר כתבה ספר זיכרונות בשם I Don't Know What You Know Me From: Confessions of a Co-Star ("אני לא יודעת מאיפה אתם מכירים אותי: וידויים של שחקנית משנה"), שבו היא מתארת בדיוק את התחושה הזו של להיות מוכרת בלי שם - הפנים שכולם מזהים, אבל אף אחד לא זוכר את השם שלה.

מרגו מרטינדייל

הטייפקאסט: מרטינדייל (73) היא הדמות שכל תסריטאי חולם עליה - אמא קשוחה, בוסית עם עבר אפל או שכנה שעדיף לא להסתבך איתה. ב"צדק פרטי", "האמריקאים" ו"בוג'ק הורסמן" (שם היא כבר הפכה לבדיחה על עצמה), היא תמיד זו שמניעה את העלילה - אבל אף פעם לא זו שמקבלת את הפוקוס. זוכת אמי ומבוקשת על ידי מבקרי טלוויזיה, אבל ברחוב? היא תמיד תהיה "נו, זו מהסדרה ההיא" - דמות מוכרת בלי שם.

ריצ'רד ג'נקינס

הטייפקאסט: אבא, שכן, בוס שלא מזיז לאף אחד. ג'נקינס (78), זוכה אמי ומועמד לאוסקר, גלובוס הזהב וגילדת שחקני המסך, הוא האיש שתמיד תזהו - אבל לעולם לא תדעו להסביר למה. מ"צורת המים" דרך "אחים חורגים", "לקרוא ולשרוף" ועד "עמוק באדמה" ו"מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר", הוא מביא עומק ורגש, אבל נשאר תמיד כמו צל בלתי נראה שמלווה את הסיפור.

סם רוקוול

הטייפקאסט: הלוזר הכריזמטי, עוזר השריף השיכור, האח הלא מתפקד. רוקוול (56) הוא האיש שגונב כל סצנה - אבל תמיד נשאר בצל של הכוכבים. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (עבורו זכה באוסקר לשחקן משנה), "ירח", "שבעה פסיכופטים", "וידויים של מוח מסוכן" ועוד שורה ארוכה של סרטים מצליחים ומועמדויות לפרסים יוקרתיים - הוא תמיד הדמות שמספקת את הטוויסט, אבל לא זוכה בכל התהילה.

לאחרונה ראינו את רקוול בתפקיד אורח בעונה השלישית של "הלוטוס הלבן", אותה עונה עם דמות המפתח של סיטאלה, אחת מבעלי רשת "הלוטוס הלבן", שיזמה את תוכנית הבריאות הנפשית התאילנדית שלה, העומדת במרכזה.

אלפרד מולינה

הטייפקאסט: הנבל, המורה, האבא המסתורי. מולינה (72) הוא ד"ר אוקטופוס ב"ספיידרמן 2", המאהב ב"פרידה", הפסיכיאטר ד"ר מליק ב"זהות", והרוזן דה רנו ב"שוקולד". הוא קופץ בין נבלים, מורים, אבות ולעיתים גם דמויות מיתולוגיות - ספרדי, בריטי, יהודי או איטלקי - הוליווד פשוט לא יודעת להחליט. רק דבר אחד בטוח - הוא תמיד יהיה האיש שמניע את העלילה, אך אף פעם לא זה שמקבל את הקרדיט.

ג'ון סי. ריילי

הטייפקאסט: החבר המצחיק, הלוזר, האיש שתמיד סופג את המכות. ריילי (60), בין "שיקגו", "מגנוליה", "אחים חורגים", "השעות", "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס", הוא האיש שתמיד נמצא שם בשביל להרים את הכוכב הראשי - אבל אף פעם לא בשביל להוביל.
למעשה, השחקן שהיה מועמד לאוסקר, גלובוס הזהב ואפילו גראמי, כל כך טוב בזה שזה כבר הפך לסוג של קללה שהוא לא מצליח להיפטר ממנה.

וויל פולטר

הטייפקאסט: הנער המוזר, הבריון, הבחור שתמיד מסתבך. פולטר (32) פרץ ב"אנחנו המילרים" וכיכב בשורה של סרטים מצליחים דוגמת "הרץ במבוך", "האיש שנולד מחדש" ו"מידסומר".

יש לו פרצוף שכולם מזהים, אבל למרבה הבאסה - אפילו שזכה בפסלון באפט"א יוקרתי - עדיין אף אחד לא מצליח לזכור את השם. הוא תמיד הדמות שמוסיפה צבע, אבל אף פעם לא זו שמובילה ותזכה להופיע במרכז הפוסטר.