"פאק, מספיק להיום": ג'רארד באטלר לא יכול לעצור את הדמעות במהלך ראיון

ג'רארד באטלר מוכר לנו כשחקן קשוח ומאצ'ואיסטי שמרבה להשתתף בסרטי מתח ופעולה כמו "300", "המטרה: הבית הלבן", "אזרח שומר חוק", "רוקנרולה" ו"מאורת הגנבים".

אך כעת, בשעה שהוא מספר על תפקידו בגרסת הלייב־אקשן של סרט הילדים "הדרקון הראשון שלי", באופן מפתיע השחקן הסקוטי בן ה־55 דווקא נאבק כדי לעצור את דמעותיו.

"אמא שלי היתה חולה מאוד בזמן הצילומים", הוא מסביר במהלך מסיבת עיתונאים מקוונת לרגל צאת הסרט החדש. "הלכתי לבקר אותה בסופי השבוע. זה היה מאוד אמוציונלי עבורי, וזה הציף אותי ברגשות שעזרו לי לגלם את הדמות שלי. אמי הלכה לעולמה זמן קצר אחרי שסיימנו את העבודה על הסרט, ואני רוצה להודות לבמאי, דין דבלואה, על כך שהחליט להקדיש לה אותו".

כפי שאתם בוודאי יודעים, גרסת האנימציה של "הדרקון הראשון שלי" יצאה ב־2010, היתה להיט בקופה ואצל המבקרים, והניבה שני סרטי המשך (שהצליחו גם הם). במרכז הסיפור, ילד ויקינגי צנום בשם היקאפ שגר על אי שמותקף שוב ושוב בידי דרקונים יורקי אש.

אביו הקשוח של היקאפ, סטויק, הוא מנהיג השבט, וניתן לומר שהוא לא ממש מאמין בבנו השלומיאל. כך גם יתר תושבי האי, שמזלזלים בו ומקניטים אותו. הכל משתנה באחת כאשר היקאפ פוגש בדרקון פצוע וחמוד, שאותו הוא מכנה "שום־שן", ומחליט לאלף אותו.

באטלר כבר גילם את סטויק, אביו של היקאפ, בגרסת האנימציה, וכעת הוא מתכבד לגלם אותו גם בגרסת הלייב אקשן הבלתי נמנעת, שמפיקים אולפני דרימוורקס (ושמגיעה אחרי כעשור שבו אולפני דיסני אינם מפסיקים לייצר עוד ועוד גרסאות חדשות ללהיטי האנימציה הישנים שלהם). באופן חריג, דין דבלואה, שביים את טרילוגיית האנימציה, הוא גם זה שנשכר כדי לבצע את המעבר לעולם הלייב־אקשן.

"תמיד אהבתי את הדמות הזאת ואת הסדרה הזאת", אומר באטלר. "דין אפשר לי להביא אנרגיה 'גדולה' לתפקיד. אבל בסרטי האנימציה זה הסתכם בתפקיד קולי. אז להביא את האנרגיה הזאת איתי לסט פתאום – ללבוש את הבגדים ואת הזקן של סטויק, ולבלות ימים שלמים בתפקיד, ולא רק כמה שעות באולפן ההקלטה – אפשר לי ממש לחיות ולנשום את הדמות. היתה לי הזדמנות לקחת את ההופעה שלי למקומות הרבה יותר עמוקים ויכולת להוסיף לסטויק ניואנסים ופגיעוּת. זה מה שיפה בלייב־אקשן".

בדומה לסרטי האנימציה שקדמו לה, גם הגרסה החדשה של "הדרקון הראשון שלי" מכילה כמויות נדיבות של רגש, וגם בפעם הזאת מערכת היחסים בין סטויק לבין בנו, היקאפ, משמשת כמרכז הכובד הרגשי. עם זאת, בפעם הזאת נשמע שבאטלר נשאב אל תוך התפקיד קצת יותר מבעבר, בלשון המעטה.

"ככל שהצילומים התקדמו", הוא מספר, "כך הלכתי והפכתי לסטויק. הייתי מאוד שקט ומאוד עייף. אחרי שסיימנו לעבוד על הסרט, ויצאתי לחופש, הייתי צריך להתאושש מהחוויה. שלא יהיו אי־הבנות: היו גם דברים מדהימים שקרו בזמן הצילומים. אבל הגילוי הגדול עבורי היה הצד האפל והעמוק יותר של הדמות שלי, וזו היתה חוויה מאוד אמוציונלית ומאוד מתישה".

זולגות הדמעות מעצמן

במשך כל הסרט היקאפ מנסה לגרום לאבא שלו לקבל אותו ולהעריך אותו. יש לך זיכרון משלך של ניסיון לזכות בהערכה של הוריך?

"באופן משעשע, אני יכול להבין את מה שהיקאפ מתמודד איתו בסרט. בצעירותי למדתי משפטים והייתי עורך דין, והרגשתי שזו בעצם היתה התקופה ה'ויקינגית' שלי. כי הייתי ממש גרוע בזה, וכל עורכי הדין סביבי אמרו לי שאני ממש לא ויקינג, והייתי אומלל. ממש כמו היקאפ.

"באותו זמן המשפחה הפעילה עלי לחץ, וכל מה שרציתי הוא שאמא שלי תהיה מרוצה, כי גדלתי ללא אבא. אמא שלי היתה גם אמא וגם אבא עבורי. בדיוק כמו שסטויק הוא גם האבא וגם האמא של היקאפ. בסופו של דבר, פיטרו אותי מהעבודה. מתתי מפחד. הייתי צריך להתקשר לאמא שלי ולהגיד לה 'אמא, נכון שבמשך שנים חשבת שהבן שלך הולך להיות עורך דין? ובכן, פיטרו אותי כרגע'. חשבתי שהיא הולכת להרוג אותי, אבל זמן קצר לאחר מכן היא כתבה לי מכתב ואמרה לי 'כל זמן שאתה...'".

בשלב זה קולו של באטלר נסדק, ונראה שעיניו מתמלאות מים. אחרי הפסקה של רגע הוא לוקח אוויר ומחליט להשלים את הסיפור בכל זאת.

"היא אמרה לי 'כל זמן שאתה עושה את מה שאתה מאמין בו אני גאה בך. ומבחינתי בדיוק על זה מדבר הסרט. יש בו הרבה כוח וגבריות, אבל למעשה הוא מעודד אותנו לוותר על הדברים האלה, ולאפשר לייחודיות שלנו לבוא לידי ביטוי. הוא מדבר על כך שגם אם אתה מנהיג, אתה צריך להיות מוכן לגלות אמפתיה וחמלה כלפי אלה שנמצאים סביבך".

"פאק!", הוא אומר בחיוך נבוך תוך שהוא מעביר את ידיו על פניו, "זהו, מספיק להיום".