הסרט הכי מהמם ויזואלית השנה הגיע - והוא לא זקוק לאיימקס כדי להכות אתכם

"כלת ההר", הדרמה המשפחתית התקופתית של התסריטאית-במאית האיטלקייה מאורה דלפרו, שקטפה את הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל ונציההאחרון, הוא ככל הנראה אחד הסרטים היפים ביותר מבחינה ויזואלית שתראו השנה (אם לא ה-).

העלילה מתרחשת לקראת תום מלחמת העולם השנייה, בכפר קטן ומבודד ששוכן בהרי הדולומיטים, ובמרכזה משפחה מרובת ילדים (ודלת אמצעים). האב הקשוח, צ'זרה (טומאסו רניו), משמש כמנהל בית הספר המקומי (והמאולתר). רעייתו נמצאת (שוב) בהיריון, ושמונת ילדיהם, שמקיפים את כל קשת הגילים, נדחסים כולם אל תוך שתיים וחצי מיטות, ופחות או יותר נדרשים לטפל בעצמם.

את האווירה האידילית והמתעתעת מפרה הגעתו של פייטרו (ג'וזפה דה דומניקו), חייל איטלקי שהציל את אחד מבני הכפר, ושתוך כדי גם ערק מיחידתו. פייטרו - שהגיע במקור מסיציליה, שבדרום הרחוק - מבלה את רוב זמנו במסתור ואינו מדבר יותר מדי. אך כשלוצ'יה (מרטינה סקרינצי), בתו הבכורה של צ'זרה, מחליפה איתו מבטים בכנסייה יום אחד, היא מתאהבת בו עד כלות, וגם הוא אינו נותר אדיש.

לא חולף יותר מדי זמן עד שהשניים נישאים. אלא שכאן רק מתחילות הבעיות, שסופן לטלטל את בני המשפחה באופנים רציניים ביותר.

מצד אחד, "כלת ההר" הוא סרט איטי, ייחודי ולכאורה מאתגר שמפליא לספק תחושה של זמן ומקום. מצד שני, כמעט כל פריים שתשלפו מתוכו יכול למצוא את עצמו תלוי בכיף על הקיר במוזיאון.

הצלם מיכאיל קריצ'מן, שצילם את כל סרטיו של המאסטר הרוסי אנדריי זוויאגינצב ("השיבה","לוויתן"ועוד), עושה כאן עבודה נפלאה ולוכד אינספור מראות מהממים ועוצרי נשימה, שמציגים את היופי הכפרי במלוא תפארתו המלכותית.

הפסגות המושלגות, היערות העבותים, חילופי העונות, הריחות, הצלילים –"כלת ההר" יטיל עליכם כישוףקולנועישיגרום לכם להרגיש שאתם באמת נמצאים שם. והוא אינו זקוק לתלת-ממד או לאיימקס כדי לעשות זאת.

בתחילה אמנם נדמה שהדרמה עצמה קצת פחות מסעירה מהנופים ומהתפאורה, ולוקח קצת זמן עד שמכירים את כל הדמויות הרבות (שחלקן מגולמות בידי שחקנים לא מקצועיים) ולומדים להבדיל ביניהן. אך גם במחלקה הזאת, דלפרו אינה מחפפת. אם כבר, להפך. בנות המשפחה האחרות – שכוללות גם את אדה (רקלה פוטריץ') ואת פלביה (אנה תלר), הצעירות מלוצ'יה – עוברות תהליכי התבגרות משל עצמן, שמוצגים לנו ברגישות רבה. וכך גם דינו (פטריק גרדנר), בנו הבכור של צ'זרה, שמתקשה לעמוד בציפיות של אביו.

הבימוי המאופק ונטול ההתחכמויות של דלפרו נמנע מסנטימנטליות ומנוסטלגיה, וניאות להציג לנו את המסורות העתיקות והמאוד שמרניות ששלטו בחייהם של תושבי ההרים עד לפני פחות ממאה שנה. לקראת סופו, הוא גם מראה באופן מרגש כיצד המסורות הללו החלו אט-אט להתרופף. לא אשקר לכם, הצפייה ב"כלת ההר" אכן דורשת מאמץ מסוים, אך אם תתאימו את עצמכם לקצב שלו ותתמסרו אליו, לא תצטערו על כך. באחריות.

"כלת ההר", איטליה 2024