"לוויתן", סרטו עטור הפרסים של הבמאי הרוסי האדיר אנדריי זביאגניצב ("השיבה"), אינו סרט פעולה. ובכל זאת יש בו המון מכות.
המכה הראשונה, שניחתת על ראשה של הדמות הראשית - מכונאי רכב ששמו קוליה (אלכסיי סרבריאקוב), המתגורר עם בנו המתבגר ואשתו השנייה והצעירה ממנו ליליה (ילנה ליאדובה), אי שם בעיירה קטנה, קפואה ונידחת בצפון הרחוק של רוסיה - מגיעה עוד לפני שהסרט מתחיל. ראש העיר המושחת (רומן מדיינוב), כך מתברר, חושק באדמתו של קוליה לצורך פרויקט בנייה חדש, ולכן הוא מורה על עיקול השטח והריסת הבית שבנה קוליה בעשר אצבעותיו. יש לציין כי הפיצויים שאותם מוכן ראש העיר לשלם עבור המהלך הבריוני מזעריים ביחס לנזק האדיר שהוא מסב למשפחה. אלא שקוליה אינו מוכן לקבל את הדין בהכנעה, והוא מזעיק למקום את חברו הוותיק מימי הצבא דימה (ולדימיר ודוויצ'נוב) - שעובד כיום כעו"ד במוסקבה.
ראש העיר מופתע לגלות שקוליה אינו מתיר לו למחוץ אותו, ולרגע קצר אף נראה כי החומרים המפלילים שהחבר הנאמן דימה מניח על שולחנו המהודר כקונטרה יגרמו לו לסגת מכוונותיו. אך הרגע הזה חולף במהרה. המכות ממשיכות לנחות (ורק מתעצמות), והרושם שמתקבל הוא כי מוטב היה לקוליה פשוט להשלים עם גורלו, לקחת את הכסף, ולהגיד תודה בנימוס. שכן הסיכוי שלו לגבור על הכוחות השונים שפועלים נגדו אפסי עד בלתי קיים.
זביאגניצב מגולל את סיפורם הטרגי של קוליה ומשפחתו בתנופה גדולה בעוד הוא נעזר בסיפורו התנ"כי של איוב, בטקסט המכונן של תומאס הובס "לוויתן", שעוסק במערכת היחסים בין היחיד לבין המדינה, במעגלי הגיהינום הביורוקרטיים שתיאר קפקא ובמקרה אמיתי שאירע בקולורדו, ארה"ב. עם זאת, על אף מקורות ההשראה המגוונים, בסופו של דבר, וגם בתחילתו, זהו סיפור אוניברסלי, על־זמני ורחב יריעה על אודות מלחמתו המייאשת והאבודה מראש של האדם הקטן מול האכזריות הרנדומלית של היקום; סיפור עתיק יומין שמפרנס רומנים עבי כרס מאז הומצא הכתב.
למרות אורכו של הסרט - שעתיים ועשרים דקות - "לוויתן" אינו גורר את רגליו לרגע. התסריט האינטליגנטי והחריף, שכתב הבמאי עם אולג נגין, מניח את הצופים בתוך זירת ההתרחשות כאשר האירועים כבר נמצאים בעיצומם, ודורש מהם להרכיב את התמונה המלאה בעצמם. המהלך העלילתי הסוחף ורב התפניות שאותו מקדם הסרט בסבלנות, בהתמדה ובאפקטיביות עילאית, מציב את קוליה בין עולם האמונה לעולם העובדות ומניב כמה שיאים עוצמתיים במיוחד, ולא מעט מהקרדיט לכך צריך להינתן לשחקנים המיומנים שקיבץ סביבו זביאגניצב, ולדמויות האותנטיות והפגיעות שהוא כתב עבורם.
העולם האווירתי והעשיר שנברא על המסך ספוג בליטרים רבים של וודקה ובלא מעט הומור שחור, והנופים המהממים והמתפוררים שמוצגים במלוא עליבותם הפיוטית מפליאים להדהד את העבר, ולהעניק לטרגדיה האישית של קוליה מעט פרספקטיבה היסטורית. עקיצות כלפי רוסיה העכשווית (ורוסיה של פעם) אינן חסרות כאן, וגם הכנסייה האורתודוקסית היא מטרה נוחה לחיצי הביקורת המכוונים היטב של זביאגניצב. אך כאמור, "לוויתן" - שצפוי לקטוף את פרס האוסקר לסרט הזר (למגינת ליבו של פוטין) - גדול יותר ממקום ומזמן ספציפיים, ותמונת העולם המורכבת שלו אינה מתאפיינת ב"שחור" וב"לבן". אף אחד מהמשתתפים באפוס האלגורי (והפתוח לפרשנות) הנ"ל אינו נקי מחטאים ומחולשות. אף אחד אינו צדיק. גם לא ה"טובים". כולם אנושיים. כולם מושחתים. כולם בני חלוף. וגם מהלוויתן העצום נותרות בסוף רק עצמות.
"לוויתן" ("Leviathan"), במאי: אנדריי זביאגניצב. רוסיה 2014
קופר ב"צלף אמריקאי"
מועדון קרב
"צלף אמריקאי" - מותחן המלחמה המטריד של קלינט איסטווד בן ה־84, שכבר הספיק לגרוף 250 מיליון דולר בארה"ב ולהפוך לתופעה תרבותית רצינית - אמנם מעורר לא מעט מחלוקת וזוכה לביקורת נוקבת מצד המחנה הליברלי. אך על דבר אחד אין ויכוח: מדובר באחד מסרטיו הטובים ביותר של איסטווד בעשור האחרון.
אז נכון, סרטו של איסטווד הוא סרט פטריוטי שכל כולו גאווה לאומית וקתרזיס קולקטיבי סביב "בחורינו המצוינים". ונכון, אף על פי שהוא עוסק במלחמה בעיראק הוא אינו מתעכב על הסיבות לפריצתה, או על השקרים שסופרו לציבור האמריקני לפניה ובמהלכה. אבל סליחה: הוא לרגע אינו טוען שמלחמה היא דבר חיובי או שאמריקה היא אלוהים. והוא לרגע לא מציג את הדמות הראשית שלו - לוחם יחידת אריות הים, הצלף כריס קייל, שעל שמו רשום מספר שיא של 160 חיסולים - כסופרמן. להפך. התמונה שנותרה אצלי בראש לאחר הצפייה בסרט היא זו שבה קייל יושב משותק על כורסה בסלון ביתו, ובוהה בטלוויזיה כבויה. בראשו מהדהדים קולות הקרב. אשתו מדברת אליו, אבל הוא לא שומע מילה. הוא אולי נתפס בעיני הסובבים אותו כ"גיבור", אבל בפועל הוא סמרטוט לא סחוט. והוא לעולם לא ישוב להיות מי שהיה לפני שיצא למלחמה.
בכלל, כאשר משווים את "צלף אמריקאי" לסרטים אחרים שחטאו בפרופגנדה מיליטריסטית פרו־אמריקנית - למשל "השורד האחרון", מהשנה שעברה, או "בלאק הוק דאון", של רידלי סקוט - קצת קשה להבין על מה בדיוק יוצא קצפם של המקטרגים. לכל אורכו של הסרט איסטווד מקפיד להקיף את קייל בדמויות שמטילות ספק במהלך הצבאי שאותו מקדמת ארה"ב, ובדמויות שמדגימות את המחיר הכבד שמהלך צבאי כזה גובה.
קייל עצמו, לעומת זאת - שמגלם באופן מופנם, מאופק ומרשים בראדלי קופר המפתיע - אולי מצטייר כחייל אמיץ ובעל כישורים, כמכונת הרג משוכללת ובלתי ניתנת לעצירה, אך די ברור שהמלחמה שורטת אותו לחלוטין. המודל לחיקוי שלו הופך להיות "המעניש" - דמות קומיקס פסיכופטית שעוסקת בנקמה תמידית. הוא כלל לא מצליח ליצור קשר עין עם האנשים שהוא פוגש כאשר הוא שב הביתה משדה הקרב. ונראה שהוא כל הזמן צריך לשכנע את עצמו שהדברים שעשה היו מוצדקים.
"הצד השני" מקבל הפעם הרבה פחות ביטוי ממה שהוא קיבל ב"מכתבים מאיוו ג'ימה", סרטו המצוין של איסטווד מ־2006 (שנעשה צמוד ל"גיבורי הדגל"), ובהחלט אפשר לטעון שהביטוי שהוא כן מקבל אינו נופל תחת ההגדרות של "אובייקטיבי", "מאוזן" ו"סובלני כלפי תרבויות זרות". אך איסטווד והתסריטאי שלו, ג'ייסון הול, אינם מתענגים על ההרג, או מסדרים "מיתות יפות" לקורבנות האמריקנים (לא יותר מהרגיל, על כל פנים). והם כן מקפידים להציג את אופיו המסוכסך של קייל, כמו גם את הקושי שלו לשמוע כל דעה שמנוגדת לזו שלו.
כריס קייל היה חייל אמיץ ואדם מפוקפק. גבורתו בקרב הפכה אותו לדמות נערצת ואגדית, אך גם דפקה לו (ולמשפחה שלו) את החיים. לסרט שנעשה עליו קוראים "צלף אמריקאי" - כשם האוטוביוגרפיה הרברבנית ורבת המכר שהספיק לכתוב לפני מותו - אך יכלו בקלות לקרוא לו גם "אמריקן פוסט טראומה".
"צלף אמריקאי" ("American Sniper"), במאי: קלינט איסטווד. ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו