סרטי ילדים מאתגרים ויוצאי דופן הם דבר מבורך, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסרטי ילדים שמתעקשים להשתמש באפקטים פרקטיים שכבר עברו מן העולם, כמו בובות ומודלים, ולא בתחליפים ממוחשבים.
אבל למרבה הצער, במקרה של "האגדה של אוצ'י", סרט הרפתקאות ייחודי, מושקע ומרהיב ויזואלית - שמצליח להיות גם מאוד מאתגר ויוצא דופן, וגם מאוד מרשים מבחינה טכנית - זה פשוט לא עובד. בעיקר מפני שהיוצרים שכחו שלצד האפקטים והאווירה צריך שיהיה גם סיפור מעניין ומתגמל.
סיפורנו מתרחש על אי מבודד ומלא יערות ומתחקה אחר קהילה קטנה שמנהלת מאבק ארוך שנים מול יצורי האוצ'י – מעין חייזרים פרוותיים שמסתתרים בין הענפים. מי שמוביל את המצוד אחר היצורים הוא מקסים (וילם דפו), טיפוס קצת מגלומני ומעורער, וה"צבא" שמסייע לו במשימתו מורכב מילדי הכפר.
אך בשעה שהבן של מקסים, פטרו (פין וולפהארד, "דברים מוזרים"), מפגין נאמנות ונשמע להוראותיו, בתו המרדנית, יורי (הלנה זנגל), מתחילה לפתח רצונות משל עצמה, ואלה מקבלים חיזוק רציני לאחר מפגש לא מתוכנן בינה לבין אוצ'י קטן ופצוע.
יורי מטפלת ביצור החמוד ומחליטה לאמץ אותו, אבל כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אביה ואחיה לא יהיו מרוצים מכך, בלשון המעטה. בלית ברירה, הגיבורה שלנו בורחת מהבית עם חברה החדש ויוצאת למצוא את אמה (אמילי ווטסון, "לשבור את הגלים"), שנעלמה בנסיבות לא ברורות לפני שנים רבות. אולי היא תוכל לעזור.
כפי שבוודאי כבר הבחנתם, "האגדה של אוצ'י" מגולל סיפור שכבר שמענו אינספור פעמים, בין אם ב"אי.טי", סרטו הקלאסי של סטיבן ספילברג, ובין אם באחד מעשרות החיקויים הפחות מוצלחים שנעשו בעקבותיו. גם היצור הפרוותי הספציפי, שאותו מאמצת יורי, מזכיר יצורים אחרים שכבר פגשנו בעבר, ונראה כמו שילוב שובה לב בין בייבי יודה, כוכב הסדרה "המנדלוריאן", לגיזמו, המוגוואי שמככב בסרטי "גרמלינס" (והוא גם שר כמו גיזמו, דרך אגב).
עם זאת, באופן מפתיע, למרות נקודת הפתיחה הלכאורה מוכרת, איזיה סקסון, שכתב וביים את "אוצ'י", דווקא בוחר לקחת את יצירת הביכורים השאפתנית והמשונה שלו למקומות שסביר יותר לפגוש בקולנוע האמנותי מאשר בשובר קופות שמיועד לילדים. הקצב איטי מאוד, אף אחד אינו מחייך, יורי מקפידה למלמל ו/או ללחוש את רוב שורות הדיאלוג שלה, והפסקול הפולשני והמאוד דומיננטי של דייב לונגסטרת מפליא ליצור אווירה קודרת, צורמנית ומחניקה. עד כדי כך שבמהלך הצפייה חשתי שאני עשוי ללקות בהתקף חרדה.
וילם דפו ואמילי ווטסון אמנם מספקים הופעות מצוינות בתפקידי משנה קטנים, אך לאף אחת מהדמויות האנושיות האחרות בסרט אין קמצוץ של עומק (גם לא לגיבורה שלנו, למרבה הצער). בתוך כך, המסע של יורי וחברה החדש אינו מתפתח באופנים משמעותיים, ואינו מתהדר במורכבות רבה מדי, לא ברמה התסריטאית ולא ברמה הרגשית. במילים אחרות, הוא מתקשה לרתק.
היות וזהו המצב, כל שנותר לעשות הוא לשבת לאחור במושב ולספוג את כל המראות המופלאים שסקסון וחברי הצוות המוכשרים שלו בראו עבורכם במלאכת מחשבת ובעבודת נמלים שנמשכה שנים ארוכות. השילוב האולד-סקולי בין צילומים, ציורים, מודלים ובובות, והשימוש המינימלי באפקטים ממוחשבים, מוכיח את עצמו בענק ומספק ל"האגדה של אוצ'י" תחושה אורגנית שנעדרת לחלוטין משוברי קופות עכשוויים. בהחלט יש משהו מהפנט ומשכר בעולם המאוד מיוחד הזה, שלא ראינו כמותו קודם לכן. רק קצת חבל שלא קורה בתוכו משהו טיפה יותר מסעיר ומרגש.
"האגדה של אוצ'י", ארה"ב 2025
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו