אין בסרט הזה שום דבר מצחיק או משעשע - אלא אם כן אתם סדיסטים

מבחינה ויזואלית, סרט האנימציה המועמד לאוסקר"זכרונות של חילזון" הוא דבר יפהפה ומרשים ביותר. הבמאי האוסטרלי אדם אליוט ("מרי ומקס"), שעובד בטכניקת הסטופ-מושן, עמל עליו יחד עם חברי הצוות שלו במשך קרוב לעשור, והתוצאה מפעימה, מלאת דמיון וגדושה בפרטי-פרטים הכי קטנים.

הסרט עצמו, למרבה הצער, הוא כבר סיפור אחר - והרבה פחות מפעים - ובמרכזו אנו מוצאים את גרייס (שרה סנוק,"יורשים"), נערה מופנמת, בודדה ואקסצנטרית שחיה חיים עצובים מאוד, שעליהם היא מספרת באריכות לחילזון המחמד שלה, סילביה.

כבר מגיל צעיר, כך אנו למדים, גרייס סובלת מחוסר מזל רציני ביותר. אמא שלה מתה תוך כדי לידה ואביה האוהב (והמשותק בפלג גופו התחתון) נפטר גם הוא בשלב מוקדם של חייה. מעט לאחר מכן, גרייס מופרדת באכזריות מאחיה התאום, גילברט, ונשלחת לחיות אצל זוג חשוך ילדים שנוהג להשתתף במסיבות חילופי זוגות.

גילברט, לעומתה, נופל אפילו עוד יותר חזק. הוא מאומץ בידי משפחה אומנת נוצרית אכזרית, שם הוא עובר מסכת של תלאות והתעללויות שמגיעות לשיאן בטיפולי המרה באמצעות שוקים חשמליים. ציינתי כבר שהסרט הזה ממש לא מיועד לילדים?

למרות הטון הלכאורה הומוריסטי-מורבידי של הסרט, לא באמת קורה כאן שום דבר מצחיק או משעשע (אלה אם כן אתם סדיסטים, אני מניח). האומללות הגרוטסקית שגרייס מתבוססת בתוכה לכל אורך הדרך אמנם מפליאה לשקף עולם מלא רוע ונעדר חמלה. אך הגודש העלילתי וריבוי האירועים האיומים והלא נעימים שנוחתים על ראשה של הגיבורה שלנו (בן זוג מתעלל! אלצהיימר! בדיחות סרות טעם על אוננות!) תורמים למונוטוניות של היצירה, ומנטרלים את האימפקט הרגשי שלה. במילים אחרות, בשלב מסוים הפכתי אדיש.

בשלב מסוים גרייס הבודדה פוגשת את פינקי (ג'קי ויבר), אישה מבוגרת ומשונה שהופכת לחברתה הטובה, והיא אפילו פוצחת במערכת יחסים עם גבר, שמתאהב בה ושמסכים להינשא לה. אך גם אלה אינם מצליחים לשפר את מצב, וכל סיטואציה שאליה גרייס נקלעת, מסתיימת בתוצאה הגרועה ביותר מבחינתה – מה שהופך את הסרט לצפוי למדי.

כאמור, מבחינה ויזואלית וטכנית, "זכרונות של חילזון" הוא סרט מרשים שקשה שלא להתפעל ממנו. הסטים מרהיבים, השוטים מושקעים, ואין ספק שאליוט עבד שעות נוספות (ושנים נוספות) כדי לברוא את העולם המפואר והמכוער שהוא מניח על המסך עבורנו.

אבל השאלה היא כמובן איזה סיפור מספרים עם הטכניקה הזאת, ובמקרה דנן, זהו סיפור אפל ומעיק במידה בלתי נסבלת כמעט, שמותח את גבולות הסיבולת, ושבסופו של דבר הותיר אותי מותש. כמו סרט של טים ברטון על סטרואידים. כמו ספר של רואלד דאל על קראק. כמה רוע אפשר לבלוע? כמה כיעור אפשר לגמוע? "זכרונות של חילזון" יעזור לכם לבצע את הבדיקה. אבל אם להיות כן איתכם, לא לגמרי בטוח שזה שווה את הטרחה. החיים מספיק מבאסים כרגע גם ככה.

"זכרונות של חילזון", אוסטרליה 2024