לא להאמין כמה כסף נטפליקס שילמה עבור הסרט המזעזע הזה

האחים אנתוני וג'ו רוסו חתומים על כמה מהסרטים המוצלחים ביותר ביקום הקולנועי שלמארוול(כמו "קפטן אמריקה: חייל החורף" ו"הנוקמים: סוף המשחק", לדוגמה). אך מחוץ לז'אנר גיבורי העל, הרקורד שלהם, איך נאמר, מרשים קצת פחות.

כעת, הם מנסים את מזלם פעם נוספת עם"שלב החשמל"– שובר קופות רטרו-פוטוריסטי בעל תקציב בלתי נתפס של לא פחות מ-320 מיליון דולר, שעלה בסוף השבוע האחרון בנטפליקס. לרוע מזלנו, התוצאה שיצאה תחת ידם של האחים הפעם מתכבדת להיות הדבר המזעזע ביותר שהם עשו עד כה, בפער ניכר.

בגדול, זהו אפוס מדע בדיוני עתיר כוכבים שמבוסס על רומן גרפי של היוצר השבדי סיימון סטאלנהאג, ושמבקש לשלב בין "אי.טי" ל"שחקן מספר אחת" ל"רובוטריקים". בקטן, מדובר בקליפה ריקה של סרט; בבזבוז משווע של כסף, זמן וכישרון; בקשקוש אנטי-קולנועי שאינו מסוגל לספק רגע אחד שמדמה כיף. אבל היי, לפחות האפקטים טובים.

סיפורנו מתרחש בעולם פוסט-אפוקליפטי שבו התחוללה מלחמה אדירה בין בני האדם לבין הרובוטים שנועדו לשרת אותם. הסופרסטארית הצעירה מילי בובי בראון ("דברים מוזרים") מככבת בתור מתבגרת מרדנית החוברת לרובוט חייכן - שכנראה מכיל את תודעתו של אחיה המת - ויחד השניים יוצאים לעצור את מזימתו הזדונית של מיליארדר טכנולוגי מגלומן בסגנון סטיב ג'ובס (שמגולם בידי סטנלי טוצ'י).

מי שמסייעים להם במשימתם המאתגרת הם מבריח סחורות משופם ו"מצחיק" (כריס פראט) והסייד-קיק הרובוט שלו (שמדבר בקולו של אנתוני מאקי).

קשה להבין עבור מי "שלב החשמל" מיועד, ועוד יותר קשה להבין מה בדיוק הוא רוצה מחיינו. מצד אחד, הוא כל כך ילדותי, שטחי ולא הגיוני שקשה לדמיין שמישהו מעל גיל 8 יהיה מסוגל לקחת אותו ברצינות. מצד שני, הדברים שמתרחשים על המסך כה הזויים, ביזאריים ומטופשים שגם ילדים עשויים לשאול את עצמם מה לעזאזל קורה כאן (מנהיג הרובוטים, למשל, הוא בוטן עם מגבעת שמדבר בקולו של וודי הארלסון).

התסריט המסורבל אמנם עובד שעות נוספות כדי לקדם את "גיבורינו" אל עבר יעדם, אבל ההרפתקאות השונות שממתינות להם בדרך מעניינות ומלהיבות פחות מכנס של רואי חשבון. כריס פראט ממחזר את השטיק הקבוע שלו (רק עם פאנצ'ים פחות טובים), ומילי בובי בראון נטולת הכריזמה ומעוטת הכישרון מתקשה מאוד לשאת את הסרט על גבה ולעורר אהדה (שלא לדבר על זה שהיא כבר מזמן אינה נראית כמו תיכוניסטית).

הסרט אינו מתבייש להשתמש בכל הטריקים המוכרים והמוכחים של סטיבן ספילברג כדי לעורר בקרבנו פליאה והתלהבות, ותמצאו כאן סיקוונסים שלמים שגנובים מסרטיו (הקלאסיים יותר והקלאסיים פחות). אבל הביצוע הסתמי, הטון הלא החלטי, רגעי הקרינג' הרבים, ואווירת ה-WTF הכללית ששורה על האירועים מפליאים ליצור עיסה צבעונית מתישה ומאוד לא פשוטה לצליחה, ומעוררים געגועים לכאוס הקינטי של מייקל ביי (לפחות ביי יודע איך לפוצץ דברים).

כדי להפוך את העניינים לבלתי נסבלים ממש, בדקותיו האחרונות של הסרט, היוצרים עוד מוצאים את החוצפה כדי לפנות אלינו הצופים ולהטיף לנו בעד "קשרים אנושיים" ונגד "ניתוק מהמציאות". בהתחשב במידת הניתוק מהמציאות של "שלב החשמל" – שכזכור מתהדר באחד מהתקציבים הגבוהים ביותר בהיסטוריה, שאינו מכיל שום דבר שמזכיר "אנושיות", ושהופק עבור פלטפורמת סטרימינג שמטרתה המוצהרת היא לגרום לנו להיות מחוברים אליה כמה שיותר – מדובר במסר מקומם ומגוחך לחלוטין שגרם לי לשנוא את הסרט אפילו עוד יותר ממה ששנאתי אותו עד לאותו הרגע.

החדשות הטובות הן שהאחים רוסו נקראו לדגל כדי לחלץ את מארוול מהבוץ, ובימים אלה הם חוזרים לז'אנר גיבורי העל כדי לביים עוד שני סרטים בסדרת "הנוקמים". שידבקו במה שהם טובים בו. בתקווה שהם עדיין זוכרים איך.

"שלב החשמל", ארה"ב 2025