אם מתחשק לכם סרט אימה נבזי וקיצוני - מצאתם אותו

"לונגלגס", מותחן הרוצחים הסדרתיים המסוגנן והמרשים של הבמאי אוזגוד פרקינס, היה אחד מסרטי האימה המהוללים של השנה שעברה. כעת, פרקינס שב אלינו עם "הקוף" - קומדיית אימה מורבידית ומלאת זוועות גרפיות שמבוססת על סיפור קצר שלסטיבן קינג- ומנסה לבסס את מעמדו כאחד מהקולות הבולטים והמרעננים בז'אנר. לטעמי, הוא נוחל הצלחה חלקית בלבד.

במרכז העלילה ניצבים שני אחים תאומים, האל וביל, שמוצאים קוף צעצוע ישן ומפחיד בין חפציו של אביהם (שנטש אותם ואת אמם, ונעלם). האחים (שמגולמים בילדותם בידי כריסטיאן קונברי) לא לגמרי מבינים מה הקטע של הצעצוע הקריפי הנ"ל, אבל עושה רושם שבכל פעם שהם מותחים את הקפיץ שנמצא בגבו של הקוף, וגורמים לו לרקוע בתוף שמחובר אליו, מישהו בסביבתם מת בדרך רנדומלית ונוראית. בתחילה זה קורה לבייביסיטרית שלהם (שמאבדת את ראשה בתאונה מחרידה במסעדת סושי), ובהמשך זה קורה לעוד כמה אנשים שהם מכירים.

כדי למנוע מהקוף להמשיך ולהרוג, התאומים מחליטים להיפטר ממנו אחת ולתמיד. אך המשימה מתבררת כמסובכת יותר מהצפוי, והצעצוע המקולל ממשיך ללוות אותם אל בגרותם (בשלב זה תיאו ג'יימס, שמוכר לנו מ"הלוטוס הלבן"ומהסדרה "הג'נטלמנים", הוא זה שמגלם את האל ואת ביל). האם יצליחו התאומים המסכנים ומוכי הטראומה להשתחרר מאימתו של הקוף? או שאולי גם עליהם נגזר לסיים את חייהם לצלילי רקיעת התוף המבשרת רעות שלו? נחכה ונראה.

בתור עיבוד לסיפור של סטיבן קינג, "הקוף" עושה עבודה לא רעה בכלל, ולפרקים הצפייה בו מצליחה להזכיר את חוויית הקריאה באחד מספריו. בתוך כך, פרקינס הכניס שינויים רבים לטקסט המקורי (שפורסם לראשונה ב-1980, ושאינו נחשב לפסגת יצירתו של מאסטר האימה האמריקאי) והפך אותו לשלו.

בתור התחלה, הוא הפך את גיבורי הסיפור לאחים תאומים שמאוד שונים זה מזה באופיים (בסיפור המקורי יש רק אח אחד). בתור המשך, למרות שקורים בסרט דברים איומים במיוחד, פרקינס מקפיד לגשת לאירועים ממקום אבסורדי, גרוטסקי וקומי, שמדגיש את הרנדומליות ואת חוסר ההיגיון שבמוות.

סיפור חייו הטרגי של פרקינס בהחלט הופך אותו לבחירה מעניינת עבור הפרויקט הזה. אביו, השחקן אנתוני פרקינס (שכיכב ב"פסיכו"), היה הומוסקסואל בארון שמת מאיידס. אמו, לעומת זאת, הייתה באחד המטוסים שפגעו במגדלי התאומים ב-11 בפסטמבר. "הקוף" הוא אולי לא סרט אישי, במלוא מובן המילה, אבל כן ניתן להרגיש שפרקינס עוסק כאן בחומרים שקרובים מאוד לליבו (ולהיסטוריה המשפחתית שלו), והטון הקליל והלעיתים ניהיליסטי שהוא מאמץ כדי לעשות זאת מתמיד להיות ייחודי, יוצא דופן ואפילו מעט משחרר (במובן התרפויטי של המילה).

"הקוף" אולי אינו נוסק לגבהים של "לונגלגס", והוא גם אינו מרפה מהגימיק הרפיטטיבי שמצוי במרכזו (ושמאוד מזכיר את סרטי "יעד סופי", ולא בטעות). אבל הוא כן מספק ומבדר יותר ממרבית סרטי האימה הגנריים שיוצאים מהוליווד בשנים האחרונות. בעיקר בשל הטאצ'ים האישיים ומביני העניין שמעטרים אותו לכל אורכו, ובשל התחושה שאנחנו נמצאים בידיו של במאי מוכשר וממזרי שיודע בדיוק מה הוא עושה (ועל מה הוא מדבר).

זהו אולי לא העיבוד הטוב ביותר ליצירה של סטיבן קינג שראיתם בחייכם. אבל הוא גם רחוק מלהיות אחד הגרועים. כך שאם מתחשק לכם סרט אימה נבזי וקיצוני שמוצא הומור במקומות הכי לא מצחיקים שאתם יכולים להעלות על הדעת, מצאתם את מבוקשכם. רק אל תצפו ממנו שהוא יחבק אתכם ויבטיח לכם שהכל יהיה בסדר בסוף. זו פשוט לא הדרך שבה הדברים עובדים עם הקוף. או עם החיים, מסתבר.

"הקוף", ארה"ב 2025