2024 לא הייתה שנה מדהימה מבחינה קולנועית, או מכל בחינה אחרת. ובכל זאת, כבכל שנה, היו לא מעט סרטים שסיפקו לנו מפלט, עזרו לנו לברוח ואפשרו לנו לקחת פסק זמן של כמה שעות מן המציאות - ותודה לאל על כך. הנה עשרה מתוכם שיישארו במחשבותיי ובליבי גם ב-2025.
במקום העשירי: היט מן
קומדיה רומנטית סקסית, אינטליגנטית ומאוד מבדרת של התסריטאי-במאי האמריקאי הוותיק והטוב ריצ'רד לינקלייטר. הכוכב העולה גלן פאוול, שהפציע השנה גם ב"רק לא אתה" וב"טוויסטרס", מככב בתור "רוצח שכיר" שמסייע למשטרה להפליל אנשים שמבקשים להזמין חיסול.
אריאנה ארחונה מגלמת לקוחה פוטנציאלית שמוציאה אותו משיווי משקל. התסריט שנון, שחקני המשנה מעולים והסוף חתרני. מדובר באחד הסרטים היותר נגישים וכיפיים ברפרטואר של לינקלייטר וההנאה מובטחת.
במקום התשיעי: העבריינים
סרט הפשע הפילוסופי של התסריטאי-במאי הארגנטינאי רודריגו מורנו, בוחן את הקשר האינסטינקטיבי שאנו עושים בין אושר לעושר ומציע חוויית צפייה עשירה, חושנית וייחודית, שמצליחה לעוות את תחושת הזמן ולגרום לצופים לחשוב על חייהם ועל הבחירות שקיבלו. "העבריינים" יצא לאקרנים בישראל בשבוע הראשון של 2024, וקצת נבלע ונשכח בין יתר הסרטים שיצאו באותם שבועות. יותר משווה להיזכר בו ולרוץ לצפות.
במקום השמיני: החייל הנעלם
אני תמיד משתדל לשלב לפחות סרט ישראלי אחד ברשימת סרטי השנה שלי, והשנה הכבוד הזה הולך ל"החייל הנעלם", של התסריטאי-במאי דני רוזנברג, שזכה בפסטיבל חיפה לפני שנה וחצי, ושסוף סוף יצא לבתי הקולנוע לפני כמה חודשים. עידו טאקו מככב בתור חייל שעורק מהיחידה שלו בעזה. הצבא חושב שנחטף, אבל למעשה הוא מסתובב בתל אביב ונקלע להרפתקאות שונות ומשונות.
סרט פרובוקטיבי, אבסורדי, נבואי ומאוד עצוב שמתהדר בצילום מפעים של דוד סטרז'מייסטר. עידו טאקו מרשים מאוד בתפקיד הראשי וסצנת הסיום היא כמו אגרוף בבטן. המכה רק הפכה למדויקת וכואבת יותר עבור מי שצפה בסרט ב-2024.
במקום השביעי: עלי שלכת
סרטו ה-20 של המאסטר הפיני הוותיק אקי קאוריסמאקי, ולדעתי גם אחד היפים והרומנטיים שלו. אלכוהוליסט דכאוני ובלונדינית בודדה מחפשים קצת חום ואהבה בעולם עצוב ואדיש. כל סימני ההיכר האהובים של קאוריסמאקי נוכחים כאן: ההומור היבש, אהבת האדם, הדמויות קשות היום, מוזיקת הרוקנרול והקולנוע.
כל אלה מסייעים לו לגולל מעשייה פשוטה ומקסימה, שאין בה מילה או רגע מיותרים. סרט זעיר וקצרצר שאורכו 81 דקות בלבד, שמקדם אמפתיה וסולידריות ומדגים את הכוח המרפא של מוזיקה, קולנוע וחברה אנושית. צפיתי בו פעמיים, ובשתי הפעמים בכיתי מהתרגשות בחצי הדקה האחרונה והכה נפלאה שלו. העולם אולי אינו מושלם, אבל הסרט הזה כן.
במקום השישי: מתחרים
דרמת הטניס המסעירה והסקסית של לוקה גואדנינו, שבמרכזה משולש רומנטי מעט פרוורטי שמתפתח בין שלושה שחקנים לאורך השנים, לא התקשתה להיות אחד הסרטים הכי קצביים וכיפיים שיצא לי לראות השנה. הדמויות, שמגולמות בידי זנדאיה, ג'וש אוקונור ומייק פייסט, מורכבות וגדושות בסתירות ובניואנסים.
זנדאיה מגישה את ההופעה הטובה בקריירה של עד כה ואילו אוקונור מעולה בתור השמוק האנוכי. התסריט המבריק של ג'סטין קוריצקס, הבימוי המסחרר של גואדנינו ואי אפשר להתעלם מהפסקול של טרנט רזנור ואטיקוס רוס, שמשדרג את מה שקורה על המסך וטוען אותו בחשמל ובסקס. והכל מתנקז לסצנת סיום שראויה למקום בפנתיאון.
במקום החמישי: על עשבים יבשים
עוד יצירת מופת מפעימה ומהממת של המאסטר הטורקי המהולל נורי בילגה ג'יילן. מורה מיזנתרופ ומריר שמתגורר ומלמד בכפר נידח ומושלג באנטוליה, מואשם בהתנהגות לא נאותה בידי אחת מתלמידותיו הצעירות. קשה לומר שהעניינים מתפתחים לכיוונים שאליהם אתם אולי מצפים שהם יתפתחו.
מדובר בסרט עשיר ומרתק שמטביע את צופיו באווירה חורפית ובשיחות היומיומיות שמנהלות הדמויות שלו, ושמרגיל אותנו לקצב אחר, איטי יותר. זו יצירה מורכבת ולא מתחנפת, שמצליחה ללכוד לעומק את הרוח של המקום שבו היא מתרחשת, ואת הנפש של הדמות הראשית שלה. הוא אמנם נמשך שלוש שעות ועשר דקות, אבל בעיני יותר משווה את המאמץ.
במקום הרביעי: מסכנים שכאלה
אחד הסרטים הבולטים של עונת הפרסים הקודמת, של הבמאי היווני הפרובוקטיבי יורגוס לנתימוס. הסרט מגולל את סיפורה של בלה בקסטר, אישה צעירה והרה שמתאבדת בקפיצה מגשר ממש בפתיחת הסרט, ושמוקמת לתחייה מיד לאחר מכן בידי מדען מטורף. הטוויסט הוא שבשביל להחזיר את בלה לחיים, המדען נאלץ להשתיל בראשה את המוח של התינוק שאותו נשאה בבטנה. משל ויקטוריאני סוריאליסטי ופמיניסטי שמשלב בין פרנקנשטיין, ברבי ופיגמליון. סרט מטורלל ומצחיק וחכם ומרגש.
עיצוב הפקה מרהיב ומלא יצירתיות שמזכיר את סרטיהם של טרי גיליאם וג'ורג' מילר. הופעה מדהימה ומושלמת של אמה סטון, שעוברת כאן למעשה את כל שלבי ההתפתחות הקוגניטיביים מול עינינו וגם זכתה על כך באוסקר.
במקום השלישי: יופי מסוכן
סאטירת אימה מזוויעה, מצחיקה וקיצונית שרק הולכת והופכת ליותר ויותר מזוויעה, קיצונית ומצחיקה ככל שהיא ממשיכה. דמי מור בהופעה אמיצה ונועזת שהלוואי ותזכה אותה באוסקר. התסריטאית-במאית הצרפתייה קוראלי פארז'ה מערבבת בין הסוריאליזם הביזארי של דיוויד לינץ', לתעתועי הגוף הדוחים של דיוויד קרוננברג ושואבת השראה מסרטים קלאסיים כמו "שדרות סאנסט", "רקוויאם לחלום", "הניצוץ", "קארי" ועוד.
מדובר בסרט מטורף ולגמרי בלתי נשכח. עם זאת, כפי שנחשף בעיתון הארץ לפני שבועיים בידי עמיתי אורון שמיר, מסיבות שטרם הובהרו עד הסוף, הגרסה של "יופי מסוכן" שמוקרנת באולמות בישראל קצרה בשבע דקות מהגרסה הרשמית של הסרט. כך שאם עוד לא צפיתם בו, מומלץ מאוד לדלג על הגרסה שמוצגת בבתי הקולנוע ולעשות זאת בסטרימינג.
במקום השני: אנורה
אגדה סוחפת למבוגרים על עובדת מין סקסית, עצמאית ודעתנית שפוצחת במערכת יחסים מקצועית וסוערת עם בנו המפונק והילדותי של אוליגרך רוסי. מצד אחד, מדובר בדרמה ריאליסטית, אותנטית ולא מתפשרת שלוקחת את הצופים עמוק אל תוך חייה הקשוחים של הגיבורה שלו ומציג את מאבקיה היומיומיים. מצד שני, באותה נשימה, זהו גם אחד הסרטים הכי מצחיקים שתראו השנה, ויש כאן כמה וכמה סצנות שיגרמו לכם להתפקע מצחוק בקול רם.
מייקי מדיסון, שמככבת בתור אנורה, סוחבת את הסרט על כתפיה כמו גדולה ובוראת את אחת הדמויות הקולנועיות האדירות ביותר של 2024. למעשה, אם דמי מור לא תיקח את האוסקר בסוף, כולי תקווה שהיא תפסיד אותו למדיסון. כל דמויות המשנה כתובות ומשוחקות מצוין, אבל מי שגונב את ההצגה הוא יורי בוריסוב, שמגלם את איגור, הבריון המופנם והחמוד. שימוש מפתיע בלוקיישנים ניו יורקיים, צילום דינמי ומסחרר שמכניס את הצופים אל לב ההתרחשויות וסצנת סיום שמרסקת את הלב ושלוקחת את הסרט עוד דרגה למעלה. נותרתי עם פה פעור.
במקום הראשון: פיוריוסה
זהו אולי לא הסרט הטוב ביותר שיצא ב-2024, אבל זהו הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בקולנוע, זהו הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בבית, ובסופו של דבר זהו כנראה גם הסרט שהכי אהבתי, וזה שהכי היה קרוב לליבי בשנה האחרונה.
הפריקוול הנ"ל, שהתכבד להיות הסרט החמישי בסך הכל בסדרת מקס הזועם – לא הצליח בקופות, לא התחבב על המבקרים ונשכח לחלוטין בעונת הפרסים. אבל פשוט לא היה סרט שעשה לי את זה השנה יותר ממנו. כשהוא רגע לפני גיל 80, התסריטאי-במאי האוסטרלי ג'ורג' מילר הגיש סרט מלהיב, מרגש ואפי, עם אינספור רגעים מהממים ועם סצנות אקשן שאף סרט אחר לא יכול היה להתחרות איתן.
בניגוד ל"כביש הזעם", הסרט הקודם, שהתמקד במרדף אחד ארוך, "פיוריוסה" מחולק לפרקים. העלילה מתרחשת על פני כ־15 שנה ומלווה את הגיבורה שלו מילדות לבגרות. אליילה בראון מגלמת את פיוריוסה בילדותה ואניה טיילור ג'וי מחליפה אותה באמצע הסרט. שתיהן עושות עבודה יוצאת מן הכלל בתפקיד תובעני ופיזי מאוד, שכמעט ואינו כולל דיאלוג.
זהו סרט אלים וקיצוני שעוסק בנקמה, אבל מילר מנטרל את הקתרזיס, ולוקח את הדברים למקום הרבה פחות צפוי והרבה יותר אפקטיבי ומיוחד. מבחינה רגשית, אי אפשר שלא להיות מושקעים מהרגע הראשון במסע המחריד שנכפה על פיוריוסה, ובלתי אפשרי לא לראות את הדמיון לאירועי 7 באוקטובר. אבל באופן משונה, בשל הבחירות שמקבל התסריט, הרגשתי שלסרט דווקא היה אפקט תרפויטי.
אנחנו כנראה לא נקבל עוד סרט בסדרת "מקס הזועם", לפחות לא עם מילר מאחורי ההגה. בעיני זה עצוב מאוד, הפסד אדיר ממש, אבל לפחות קיבלנו את פיוריוסה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו