"החייל הנעלם" הוא סרט עוצמתי ומצמרר שלא נותן מנוח

העבודה על"החייל הנעלם", סרטו השני של הבמאי המוכשר דני רוזנברג, אמנם הושלמה זמן רב לפני 7 באוקטובר - אך הצפייה בו כעת, קצת יותר משנה אחרי אירועי השבת השחורה ופרוץ המלחמה, רק גורמת לו להיות עוד יותר עוצמתי ומצמרר.

סרטו הפרובוקטיבי והמרתק של רוזנברג, שקטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון ואת פרס הצילום הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר, מספר על שלומי (עידו טאקו, "קרוב אלי"), חייל בן 18 שמצוי בפעילות מבצעית עם המחלקה שלו בעומק עזה.

בהחלטה של רגע, שלומי מחליט להישאר מאחור בתוך הבית הנטוש שבו מסתתרים החיילים, ולא לצאת לסיור. לאחר שהוא מבין שאף אחד לא שם לב לכך שהוא נעלם, שלומי יוצא בזהירות ממחבואו ופשוט מתחיל לרוץ הביתה. מכאן מתחיל מסע ארוך ומפרך בחיפוש אחר חוף מבטחים.

הוא חוצה את הגבול בחזרה לישראל ועובר בבית הוריו שבמושב - אך נמלט משם במהירות על אופניים כשהוא מבחין ברכב צבאי שמחפש אותו. הוא מחליט לקחת אוטובוס לתל אביב מוכת הטילים, בתקווה שיוכל לחבור לסו־שפית צעירה (מיקה רייס) שאיתה עבד לפני שהתגייס - אבל גם אצלה הוא לא מוצא את המפלט המיוחל. בשלב מסוים שלומי לומד מהחדשות שהצבא חושב בטעות שהוא נחטף בידי חמאס, והעניינים מסתבכים עוד יותר.

החצי הראשון של "החייל הנעלם" מדגדג את המושלם. המצלמה הדינמית של דוד סטרז'מייסטר נדבקת לשלומי במנוסתו הפראית ומלווה אותו בשוטים ארוכים וסוחפים. התסריט, שאותו כתב רוזנברג יחד עם עמר קליגר, כמעט לא זקוק כלל למילים כדי להכניס אותנו למצב הנפשי הסוער שלו. עידו טאקו מגיש הופעה פיזית מאוד ומרשימה מאוד, שמדגישה את חוסר הבגרות של שלומי ואת האנוכיות שלו.

אף על פי שהמומנטום האדיר שהסרט מייצר בחציו הראשון נבלם בשלב מסוים, ולמרות העובדה שחלק מהבחירות התסריטאיות שמגיעות בחציו השני קצת מחלישות את המסע ומסרבלות אותו, דקותיו האחרונות שבות להיות מדויקות, מזוקקות ומרסקות לב. להערכתי, הן גם ידאגו לכך שהסרט הזה לא ייעלם מראשכם כל כך מהר, אם בכלל.

"החייל הנעלם", ישראל, 2023