אימפריות נופלות: סרט ההמשך הזה הוא צל חיוור של המקור

אני מוריד את הכובע בפני הבמאי רידלי סקוט על כך שהוא ממשיך לעבוד בשיא הכוח, הקצב והאמביציה, אף על פי שעוד שנייה הוא חוגג יום הולדת 87. אבל"גלדיאטור 2", ההמשכון המצופה ללהיט הקלאסי ועטור האוסקרים שלו משנת 2000, הוא צל חיוור של הסרט המקורי.

הוא אמנם לא חלטוריסטי או מביך, ולא זעתי במושב באי־נוחות או בשעמום תוך כדי הצפייה בו, אבל הוא גם לא טוב או מלהיב במיוחד, ולטעמי הוא הרבה פחות מהנה ומספק מהאפוסים ההיסטוריים השאפתניים האחרים שסקוט סיפק לנו בשנים האחרונות, כמו "נפוליאון" ו"הדו־קרב האחרון", לדוגמה.

גם הסרט המקורי לא היה יצירת מופת על־זמנית, כמובן, אבל היו לו קלאסה חסרת מאמץ ותצוגת משחק אדירה ומפוצצת כריזמה של ראסל קרואו בתפקיד מקסימוס, הגלדיאטור הנוקם, שסייעו לו לחפות על כך.

לסרט החדש אין טיפת קלאסה או משקל, וגם אין לו את ראסל קרואו. ולמרבה הצער, פול מסקל ("אחרי השמש"), השחקן המוכשר שנדרש להיכנס כאן לנעליו הענקיות בתפקיד הראשי, מאוד מתקשה להוות לו תחליף רציני.

הסיפור עשוי להישמע מוכר: לוחם צעיר מצפון אפריקה בשם לוציוס (מסקל) מאבד את כל מה שהיה לו כשעירו נכתשת ונכבשת בידי הצבא הרומאי, שמונהג בידי גנרל בגילומו של פדרו פסקל ("נרקוס").

גיבורנו המשועבד נשלח לרומא, נמכר למאמן גלדיאטורים ערמומי בגילומו של דנזל וושינגטון והופך במהירות לכוכב־על בלתי מנוצח בזירה. כוכב "פאודה" ליאור רז עושה עבודה לא רעה בתור יד ימינו של וושינגטון.

תוך כדי, לוציוס מבין שיש לו קשר משפחתי למקסימוס ( דמותו של קרואו מהסרט הקודם), שבמותו הפך לאגדה ולסמל להתנגדות, ומתחיל לזמום הפיכה נגד הקיסרים האינפנטילים והנהנתנים, בגילומם של ג'וזף קווין ("דברים מוזרים") ופרד השינגר ("הלוטוס הלבן"), ששולטים באימפריה ביד קשה.

דנזל מספק את הסחורה

"גלדיאטור 2" מתהדר בקרבות אפיים וראוותניים, באפקטים מאוד יקרים (אם תמיד רציתם לראות את הקולוסיאום שורץ כרישים - זהו יום המזל שלכם) ובאירועים דרמטיים בהגזמה שלא היו מביישים אופרת סבון, אך כמעט שום דבר בו לא מותיר חותם של ממש.

בניגוד לסרט הקודם, לא תמצאו כאן פריימים או סצנות שייכנסו לפנתיאון, והציר הסיפורי הוא מסורבל, לא סוחף וחסר כל אלגנטיות. פסקל נותר עם אותו פרצוף זעוף ונעלב לאורך כל הדרך, הקיסרים המרושעים הם יותר קריקטורות מדמויות, וכאמור, מסקל לא ממש מצליח לסחוב את הסרט על גבו כפי שנדרש ממנו. עד כדי כך, שכמעט מפתה לראות בו דמות משנית בסיפור של עצמו.

בתוך כך, שחקן אחד שכן מצליח לספק את הסחורה, ובענק, הוא דנזל וושינגטון. הכוכב הוותיק והאהוב - שטורף את כל מי שנמצא סביבו בביס אחד, ושקוטף בקלות את תואר ה־MVP של הסרט - נראה כאילו הוא נהנה מכל רגע שבו הוא נמצא על המסך, והוא גם היחיד שמספק הופעה מחשמלת שמתעלה לגודל המעמד (סליחה, ליאור רז).שום דבר ב"גלדיאטור 2" לא יהדהד בהיכלות האינסוף, מלבד תצוגת המשחק המענגת שלו.