אנחנו כמהים לישראלי היפה, אבל הסרט של "גולסטאר" מביא בורות, עילגות וגסות רוח

הגעתה שלגולסטארלקולנוע היא אות ברור: הקיץ הגיע. אחרי שנה מהקשות ביותר שחווינו בארץ, כנראה שמישהו מאמין שגולסטאר היא מה שהעם זקוק לו, שעה וחצי של הפוגה מוחית. לא תמצאו בסרט הזה עומק או רמז למורכבות ואין צורך לחפש - יש טובים ורעים מוחלטים, הומור נחות ובדיחות צפויות ובניגוד למציאות המדממת, כאן רק שייע פייגנבוים מדמם.

בשעה שאנחנו כמהים לראות ישראלים יפים שמדגימים חברות, עזרה הדדית ואהבה, החבורה מגולסטאר מביאה עוד ממה שהפך את חבריה לכוכבים - בורות, עילגות, טמטום וגסות רוח. מבייש להביט במראה הזו.

אחרי ההצלחה הפנומנלית של הסדרה, היה זה רק עניין של זמן עד שיגיע גם הסרט - "מרוסקים". עכשיו יש צורך בעלילה שתכרוך סביבה את כל הקאסט המפואר ותעניק שורות לכל אחד ממשרתי נבחרת גולסטאר. סיפור המסגרת נבנה על התרסקות מטוסם של הגולסטארים בדרך לארגנטינה. הם נוחתים בלב הסוואנה, שם, מוקפים בפילים, זברות וג'ירפות, הם מגלים שבט של נשים אשר נזקק לעזרתם.

הנשים החזקות לכאורה עומדות לאבד את מקור המים היחיד שלהן אם לא ייכנעו לדרישות הגברים המיליטריסטים השולטים באזור, וכבונוס הם זוממים גם לחתן את נסיכת השבט היפה עם מנהיגם. העסק יוכרע במשחק כדורגל אחד גורלי, שיאו הדרמטי של הסרט, הכל או כלום, להיות או לחדול. הבנתם? לא הבנתם? לא קריטי, כי את הפלוצים של ברלד תבינו, ועוד בדיחות פיזיות חסרות טעם וריח, כמו אלעד יונק משדיה של עיוורת מקומית - קרינג' ברמות גבוהות.

כל דמות בסרט, כנהוג, קיבלה איפיון חד ממדי. הקהל הוותיק כבר מכיר אותם - מרישניקוב הוא הקפטן, חממי עממי, רז זהבי חופר, נירו הזוי, ליאם גולן עייף, אורי חנון, ברלד אינפנטיל ו-KS מטומטם. איש לא יגיע לסרט בצפייה לסוגה עילית, ועדיין מפתיע לגלות שהטקסטים הם מופת של קשקוש, טראש ועילגות. מעבר לכך, נדמה שאיש מהשחקנים לא מרגיש נבוך מהתסריט כי מהי מהות גולסטאר אם לא שכונת חיים. החבר'ה המגובשים מבלים ביחד, צוחקים יחד, חוגגים בורות יחד (כותבים להצלה אס או אס בעברית – השלב בו התגרדתי מעצבים), ומנסים להעביר הווי מילואימניקי לכאורה, שכולו חגיגת חוסר מודעות ודחקות.

גם בלי לחפש ריאליזם, העובדה שהאפריקאיות מדברים עברית מגוחכת, ולצד משחק מוגבל - התוצאה היא מופע מופרך שאי אפשר להתמסר אליו. פה ושם ניכרים מאמצים של כמה שחקנים לשחק, בעיקר מצד הצוות הזר (מי יגלה להם...?), אבל הקושי ניכר היטב. בשורה התחתונה, אלו היו 90 דקות שגרמו לי להתגעגע למשחקי היורו שהסתיימו 0:0.