סרט אלים וקיצוני - שהוא גם יצירת מופת

כבר מזמן לא התלהבתי והתרגשתי מסרט כפי שהתלהבתי והתרגשתי מ"פיוריוסה", החלק החמישי בסדרת "מקס הזועם" של הבמאי האוסטרלי האגדי ג'ורג' מילר.

מילר, עוד שנייה בן 80, חוזר לשממה הפוסט־אפוקליפטית שברא בשנות ה־70 כדי להביא את סיפור המוצא של פיוריוסה, הלוחמת האמיצה שגולמה בידי שרליז ת'רון ב"מקס הזועם: כביש הזעם", החלק הקודם בסדרה מ־2015. היצירה האפית, הסוחפת והמרהיבה שיצאה תחת ידיו אינה מתקשה להיות אחד משוברי הקופות הגדולים והמרהיבים של השנים האחרונות.

בניגוד ל"כביש הזעם", שהתמקד במרדף אחד ארוך שנמשך יומיים, הפעם הסיפור מחולק לחמישה פרקים, מתרחש על פני כ־15 שנה ומלווה את פיוריוסה מילדות לבגרות.

כבר בדקותיו הראשונות של הסרט, פיוריוסה הצעירה נחטפת מביתה הירוק והשופע בידי קבוצת אופנוענים ומובאת בפני דמנטוס (כריס המסוורת'), מנהיג כריזמטי ואכזר. השנים עוברות, והגיבורה האמיצה שלנו מתגלגלת ברחבי ה-Wasteland.

היא הופכת למכונאית, ללוחמת ולנהגת מיומנת. אך בכל העת, היא ממתינה בסבלנות להזדמנות שבה תוכל לנקום בדמנטוס, שלקח ממנה את הכל, ומחכה לרגע שבו תוכל לחמוק משוביה ולמצוא את דרכה חזרה ל"מקום הירוק", שממנו נחטפה כאשר הייתה ילדה.

את פיוריוסה בצעירותה מגלמת אליילה בראון, ובערך באמצע הסרט מחליפה אותה אניה טיילור־ג'וי (ההחלפה נעשית בצורה כל כך חלקה ומשכנעת שאתם עשויים לפספס אותה). שתיהן עושות עבודה יוצאת מן הכלל בתפקיד תובעני ופיזי מאוד, שכמעט לא כולל דיאלוג.

גם המסוורת' עושה עבודה טובה, אך מי שבאמת מותירים כאן חותם מבין שחקני המשנה הם צ'רלי פרייזר, שמגלמת את אמה של פיוריוסה, וטום ברק, שמגלם נהג בכיר שלוקח את פיוריוסה תחת חסותו ומלמד אותה את כל מה שהיא צריכה לדעת כדי לשרוד בשממה.

"פיוריוסה" הוא אמנם סרט אלים וקיצוני שעוסק בנקמה, אבל האופן המקורי שבו מילר מטפל בנושא מנטרל את הקתרזיס, ולוקח את הדברים למקום פחות צפוי. מבחינה רגשית, קשה לא להיות מושקעים מהרגע הראשון במסע המחריד שנכפה על פיוריוסה, ובלתי אפשרי לא לראות את הדמיון לאירועי 7 באוקטובר.

מצד אחד, מדובר בחוויית צפייה לא פשוטה שממש לא מיועדת לכולם, במיוחד כרגע. מנגד, באופן משונה חשתי שלסרט היה אפקט תרפויטי עבורי. אם אתם חושבים שאתם יכולים להתמודד עם זה - טוסו לראות את יצירת המופת הנ"ל, ורצוי על מסך כמה שיותר גדול. אין דברים כאלה.