תשע שנים אחרי שהגיש לנו את יצירת המופת המסעירה "כביש הזעם" - התסריטאי־במאי־מפיק האוסטרלי ג'ורג' מילר דוהר בחזרה אל המסכים עם "פיוריוסה", פרק מטורף נוסף בסאגת "מקס הזועם".
האפוס הנוכחי ערך את הפרמיירה העולמית שלו בפסטיבל קאן בשבוע שעבר, ועולה היום למסכים בישראל. הוא מתרחש לפני אירועי "כביש הזעם", ומגולל את סיפור המוצא של פיוריוסה, הנהגת־לוחמת האמיצה שנחטפה מביתה בידי חבורת אופנוענים כשהיתה ילדה.
אניה טיילור־ג'וי ("גמביט המלכה") נכנסת כאן למגפיה הגדולות של שרליז ת'רון, שגילמה את פיוריוסה בסרט הקודם, ולצידה ניתן למצוא את כריס המסוורת' ("ת'ור") בתור דמנטוס, מנהיגה המזוקן והמסוכן של הכנופיה המפחידה שחוטפת אותה.
כמו בארבעת הסרטים הקודמים בסדרה, גם הפעם מילר מתזמר עבור המעריצים שורה ארוכה של מרדפים מדבריים מופרעים לחלוטין, ומספק את הסחורה בענק בכל מה שקשור לסצנות פעולה מורכבות ושאפתניות, שמפליאות לשלב בין אפקטים דיגיטליים לאפקטים פרקטיים.
"פיוריוסה" גם צולל עמוק יותר מבעבר לתוך העולם הפוסט־אפוקליפטי האכזרי והמאובק שהפך לסימן ההכר של מילר. בניגוד לשאר סרטי הסדרה, הסרט הנוכחי גם מחולק לפרקים ומתרחש לאורך תקופה ארוכה.
"אני לא יודע אם יש דבר אחד שיכול להסביר מדוע הסרטים האלה ממשיכים להיות פופולריים בקרב הקהל, יותר מ־40 שנה אחרי שהתחלתי לעשות אותם", אומר הבמאי האגדי בן ה־79 במסיבת עיתונאים מקוונת, שמתקיימת לרגל עליית הסרט בבתי הקולנוע.
"בגדול מדובר באלגוריות שפתוחות לפרשנות, ואני מניח שהאיכות הזאת היא אחת מהסיבות לכך שסאגת 'מקס הזועם' עדיין מדברת לאנשים. זו כנראה גם הסיבה העיקרית לכך שאני עדיין נמשך לסיפורים האלה.
"כמו בסיפורי פיות, במיתולוגיות ובסיפורי דת - הפרשנות נמצאת בעיני המתבונן, ובדרך כלל יש במעשיות האלה יותר ממה שנראה לעין. אבל בסופו של דבר - כל מה שאני יכול לעשות זה לספר את הסיפור, והקהל כבר מפרש אותו כפי שהוא מוצא לנכון".
מה גרם לך לחשוב שדווקא אניה טיילור־ג'וי תהיה מתאימה לתפקיד של פיוריוסה? אף פעם לא ראינו אותה עושה שום דבר שמתקרב לדברים שהיא עושה כאן.
"ליהקתי את אניה עוד לפני שהיא עשתה את 'גמביט המלכה'. הבמאי אדגר רייט המליץ לי עליה. הוא אמר לי שיש לה את כל מה שצריך, שהיא יכולה לעשות הכל - והוא צדק. זה תפקיד קשה מאוד לביצוע. ניתן לטעון שסרטי 'מקס הזועם' הם למעשה מערבונים על גלגלים. והגיבורים בסרטים האלה הם מאוד לקוניים, הם כמעט לא מוציאים מילה מהפה - ובסרט הזה במיוחד. אבל למילים אין יותר מדי משמעות בעולם שבו הסרטים מתרחשים. לפעולות יש הרבה יותר משמעות.
"יש משהו בפנים של אניה", מילר ממשיך, "משהו על־זמני. אפשר לראות שיש הרבה דברים שקורים מאחורי העיניים ובתוך הראש שלה. היה לי מאוד מעניין לעבוד איתה. אבל אני רק מנחה ומכין את השחקנים. זה קצת כמו לאמן אתלטים, מתכוננים הכי טוב שאפשר לפני כן. אבל כשהמצלמה מתחילה לצלם, אתה לא באמת יודע מה הולך לקרות. אפשר רק לקוות שברגע האמת האינטואיציה תשתלט על השחקנים, ותאפשר להם להוציא מתוכם את הדברים שראית בדמיון.
"תוך כדי הצילומים, למשל, התברר לי שכריס מבין את הדמות שלו הרבה יותר טוב ממני. עד כדי כך שלפעמים, כשהסתכלתי עליו בזמן הצילומים, לא היה לי מושג מאיפה הוא מביא את הדברים שהוא עושה. ברגע האמת, דברים פשוט קורים".
ככל שעוברות השנים, עושה רושם שהחזון הפוסט־אפוקליפטי של "מקס הזועם" הולך ומתקרב אלינו. העתיד שמתואר בסרטים שלך נראה כיום הרבה פחות דמיוני מכפי שהוא נראה בתחילת שנות ה־80.
"אף שמדובר בעולם עתידני ופוסט־אפוקליפטי, הדמויות האלה וההתנהגויות שלהן מגיעות היישר מימי הביניים, והאירועים מתחברים כולם לאירועים שמוכרים לנו מספרי ההיסטוריה, בווריאציה כזו או אחרת. אנחנו רואים דברים דומים בחדשות. הסיפורים שאנחנו מספרים זה לזה לאורך השנים משקפים לנו את הדברים הטובים והרעים שאנחנו מזהים מסביבנו.
"העולם של הסרט הרבה יותר קיצוני מהעולם האמיתי, כמובן, אבל כל המסורת הדרמטית בעצם מבוססת על קונפליקט. והקונפליקט חושף את המהות של הדמויות ואת המהות של העולם שלנו. בסופו של דבר, זה הדבר שמותיר אותי סקרן ושעדיין מלהיב אותי בלספר סיפורים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו