הסרט התיעודי "לנשום עמוק" שעלה בנטפליקס, משלב באופן אפקטיבי בין נופים תת־ימיים מדהימים לבין סיפור אנושי טרגי ומורט עצבים כדי לגולל את סיפורם של אלסיה זקיני - צוללנית איטלקייה מצטיינת ואמביציוזית שמתמחה בצלילה למעמקים ללא בלוני חמצן - וסטיבן קינאן, צוללן אירי שפוגש בזקיני במהלך תחרות שבה היא משתתפת ומפתח איתה קשר מיוחד.
מההתחלה ברור לכל בר־דעת שהסיפור הזה - שמתרחש בחלקו הגדול מתחת למים, באתרי צלילה מפורסמים בדהב, בבהאמס ובמקסיקו - לא יסתיים טוב. גם בגלל העיסוק המאוד מסוכן, כמובן, אבל גם מפני שהמוות מרחף באוויר מהפריים הראשון של הסרט, פחות או יותר. עם זאת, הבמאית לורה מקגאן מקפידה לנווט את העניינים באופן שמותיר את הצופים במתח עד הרגע האחרון כמעט.
"נתקלתי בסיפור של אלסיה וסטיבן בעיתון לפני כמה שנים", אומרת מקגאן בראיון ל"ישראל היום". "לא היה לי מושג מה זה צלילה חופשית, אבל האימג'ים התת־ימיים תפסו אותי. התנועה החלקה והאלגנטית של הצוללנים האלה הזכירה לי דולפינים או כלבי ים. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. צפיתי בסרטונים האלה במשך שעות".
מה משך אותך לסיפור?
"העובדה שאלסיה וסטיבן התעקשו ללכת במסלול שלהם העניקה לי השראה. מגיל צעיר הם התעקשו לחפש את הדרך שמתאימה להם, ומצאו אותה. אני גם מאוד אוהבת את הים".
היה קשה לרכוש את האמון של קהילת הצוללנים החופשיים? נראה שמדובר בחבורה מגובשת שלא בהכרח ששה להיפתח בפני זרים.
"עשיתי את זה בהדרגה. בתחילה פניתי לצלם תת־ימי שפרסם תמונות של אלסיה וסטיבן בעמוד הפייסבוק שלו. אחר כך התחלתי לקבל חומרים מוקלטים ומצולמים שלכדו את הדמיון שלי והכניסו אותי אל תוך העולמות של שניהם. זה היה הרגע שבו הבנתי שאפשר לעשות כאן משהו מאוד מיוחד ויוצא דופן. באשר לקהילה עצמה, לשמחתי דווקא נתקלתי בפתיחות עצומה".
הסרט בנוי כמו מותחן. באיזה שלב של העשייה החלטת שאת רוצה לחשוף את פרטי הסיפור בצורה הדרגתית שתרכיב את התמונה המלאה רק בסוף?
"היה לי חשוב שהקהל יהיה בתוך הרגע. בזכות החומר הארכיוני המדהים שהיה לנו, נוצרה הזדמנות נדירה לספר את הסיפור בגוף ראשון - רגע אחר רגע - ולחוות את האירועים מקרוב, בזמן שהם מתרחשים. הרגשתי שזה לא יעשה צדק לסיפור אם הוא יסופר בזמן עבר. המטרה היתה לתת לקהל את התחושה שהוא עובר את הנרטיב עם הדמויות. רציתי שלאלסיה ולסטיבן יהיה אותו המקום בסיפור. רציתי להשתמש בתחביר הקולנועי כדי ששניהם יתחילו באותה נקודה, מבלי לאפשר לצופים לדעת היכן הם הולכים לסיים. אף שבמשך רוב חייהם הם הולכים במסלולים נפרדים, ברור לנו שהם הולכים להיפגש מתישהו, וברור שמשהו יוצא דופן הולך לקרות. אבל לא ברור מה".
הצלחת להבין במהלך עשיית הסרט מה גורם לאנשים לסכן את חייהם בצורה כזאת?
"כולם אנשים בוגרים, וכולם רוצים להגיע הביתה בסוף היום. בגלל הסכנה הגדולה, הכל נעשה בצורה מאוד איטית ומסודרת, מטר אחר מטר. זה לא שמישהו פשוט מחליט פתאום לרדת לעומק של 60 מטר. זו יכולה להיות חוויה מאוד שלווה, כשאתה לא דוחף את עצמך מעבר למה שנוח לך איתו. דברים יפים קורים לגוף בזמן הצלילה. כשאתה מגיע לעומק של 30 מטר, הלחץ מתחיל לדחוף אותך למטה. זה כמו לעוף. זה מרגיש כאילו שאתה אסטרונאוט. הכל כל כך שקט. קצב הלב שלך יורד. אתה פשוט מרחף בתוך האוקיינוס".
