אנטישמי ומביך: הסרט הזה הוא פשוט מחדל מקומם

יוצר הטלוויזיה המצליח קניה באריס ("שחור כזה") חבר לקומיקאי היהודי-אמריקני ג'ונה היל כדי להגיש את "איזה אנשים" – קומדיה רומנטית עטורת כוכבים על בחור יהודי בשם עזרא (היל) ובחורה אפרו-אמריקנית מוסלמית בשם אמירה (לורן לונדון), שמנסים להתגבר על הדעות הקדומות של הוריהם ולממש את אהבתם.

• "בבילון" הוא מהומה גרנדיוזית מרהיבה ומענגת

• תכינו את הממחטות, הסרט הזה מרסק את הלב

• הסרט הזה הוא אחד מהפספוסים הגדולים של נטפליקס

למרות הכוונות הטובות והפייסניות שאני מניח שהיו לשניים (שחתומים במשותף על התסריט), התוצאה מביכה, לא מצחיקה, סרת טעם, חסרת רגישות ומכילה מספר סצנות שיכולות בקלות להתפרש כאנטישמיות.

כצפוי וכנהוג בסרטים מסוג זה, התסריט גדוש בקלישאות ובסטריאוטיפים במטרה לסחוט כמה צחקוקים זולים ולקרב בין הצדדים. אך אופן הטיפול בנושא הרגיש, העכשווי והנפיץ שמצוי במרכז הסרט פשוט שטחי ומקומם, זאת בעיקר מכיוון שרבים מהסטריאוטיפים שבהם משתמשים באריס והיל, יחד עם מספר תיאוריות קונספירציה שהם מהדהדים בחוסר אחריות (הבולטת מתוכן היא זו שלפיה היהודים הצליחו להתאושש מהשואה במהירות כי הם עשו הון מסחר בעבדים), מוצגים באופן שיאפשר לצופים מסוג מסוים לקבל אותם כהווייתם.

הרוב המכריע של היהודים בסרט הם רופאים, ברוקרים, סוטי מין או גזענים שהסתערו על הקפיטול (או גם וגם), וכולם, כך נרמז מספר פעמים, הצליחו בחיים בעיקר בשל קשריהם וייחוסם המשפחתי, ולא בשל כישוריהם, חלילה.

בתוך כך, הוריו של עזרא, שמגולמים בידי דיויד דוכובני וג'וליה לואי-דרייפוס (בהופעה איומה ומעוררת רחמים במיוחד), מוצגים כאידיוטים עשירים, מביכים, מנותקים וחסרי טקט שנותנים את הרושם כי הם לא פגשו באדם שחור בחייהם.

כמובן שגם בקרב משפחתה של אמירה לא חסרים ייצוגיים שליליים. אביה, אותו מגלם אדי מרפי, הוא מתנגד חיסונים ותומך נלהב של לואיס פרחאן, מנהיג תנועת אומת האסלאם (שידוע באמירותיו האנטישמיות), והדוד שלה הוא פושע שמנסה להתחמק מתשלומי מזונות. אך אין כאן אפילו מראית עין של איזון בין הצדדים, והתחושה הכללית שניתנת לכל אורך הסרט היא שעזרא הוא זה שצריך להתרפס ולהתחנן כדי שיקבלו אותו. דמותו של מרפי, מצדה, תמשיך כנראה להעריץ את פרחאן.

על כל פנים, גם אם נתעלם מכל האלמנטים המטרידים האלה, "איזה אנשים" נותר סרט חלש מאוד. מלבד העובדה ששניהם ממש אוהבים נעלי ספורט מעוצבות ובגדים יקרים, לרגע לא ברור מה עזרא ואמירה מוצאים זה בזו, ואין בין שניהם אפילו טיפה של כימיה.

נוסף על הכל, הסרט נראה פחות כמו סרט ויותר כמו אוסף של מערכונים לא מצחיקים שחוברו יחד ביד גסה. אין בו רגע אחד שמרגיש כאילו שהוא נלקח מהחיים האמיתיים. ניתן היה לקצץ ממנו לפחות חצי שעה, וחלקו האחרון – שמוביל אל הסוף הטוב הבלתי נמנע והבלתי משכנע בעליל – מגוחך לחלוטין. בתור קינוח, כתוביות הסיום מוצגות על רקע שיר של קניה ווסט – ככל הנראה שונא היהודים הכי מפורסם בעולם כרגע. בחיי. אי אפשר להמציא את זה.

ציון: 2