תכינו את הממחטות, הסרט הזה מרסק את הלב

גם סרט קטנטן יכול לרסק את הלב. לראיה, "אחרי השמש", יצירת הביכורים הסופר־מרשימה של התסריטאית־במאית הסקוטית שרלוט וולס. זו דרמה פיצית, אינטימית ומאוד מרגשת, שעוסקת בזיכרון ובאובדן באמצעות סיפור חופשתם בטורקיה של קאלם, גבר/ילד כבן 30, וסופי, בתו בת ה־11, במה שנראה כמו שלהי שנות ה־90/תחילת שנות האלפיים.

האירועים מובאים מנקודת מבטה של סופי המבוגרת, ששבה לאותם ימים קסומים ושטופי שמש באמצעות תיעוד וידאו שצילמה יחד עם אביה בזמן אמת. סופי מבקשת לעשות סדר בזיכרונותיה ולהבין (יחד עם הצופים) מה קרה שם בדיוק. אך התסריט החמקמק, החכם והמינימליסטי שכתבה וולס, בהתבסס על סיפורה האישי, נמנע מלהגיד את הדברים בצורה מפורשת, ועל הצופים להרכיב את חתיכות הפאזל בעצמם.

מה שברור הוא שקאלם הפך לאב בגיל צעיר מאוד. הוא גרוש מאמה של סופי, הוא סובל מקשיים כלכליים והוא מתקשה למצוא את מקומו בעולם. אף על פי כן, קאלם עושה כמיטב יכולתו כדי לספק לסופי חופשה שמחה ומאושרת, ונראה שהוא בסך הכל מצליח.

עם זאת, מעל להתרחשויות מרחפת עננה שחורה ומבשרת רעות. בין בילוי לבילוי, קאלם נצפה בעודו נאבק עם עצמו ועם רגשותיו. הוא מנסה ללמד את עצמו לעשות מדיטציה, הוא מבקש לתת לבתו עצות מחכימות, אבל ברור שהוא בודד, אבוד ומדוכא, ויש תחושה חזקה שהסיפור שלו יסתיים באסון.

"אחרי השמש" מעדיף להראות את הדברים במקום לומר אותם, ובידיים אחרות הדבר היה עשוי אולי להניב יצירה סתומה ומתסכלת. אך למרבה השמחה, הדיוק הכירורגי שבו וולס מנתחת ומציגה את הזיכרונות שלה, יחד עם הופעות המשחק המופלאות והרגישות של פרנקי קוריו בת ה־12 בתפקידה הקולנועי הראשון, והכוכב העולה פול מסקל ("אנשים נורמליים") בתור אביה, משתלבים יחד בצורה נפלאה כדי ליצור סרט שאחיזתו בצופה רק הולכת ומתחזקת ככל שהוא נמשך.

בלי לעשות ספוילרים, אומר שהדקות האחרונות של "אחרי השמש" הן מדקות הסיום הטובות ביותר והעצובות שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע, ובהחלט כדאי שתכינו את הממחטות. אז כן, "אחרי השמש" הוא סרט קטנטן, אבל באותה נשימה מדובר בסרט ענק שכנראה לא תשכחו לעולם.