"אמסטרדם" מלא במיטב כוכבי הוליווד, אבל כדאי שתשקיעו את זמנכם בסרט אחר

"אמסטרדם", סרטו הראשון של דיוויד או. ראסל מזה שבע שנים, הוא אחד הכישלונות הקופתיים הגדולים ביותר של השנה (ההערכות מדברות על הפסד של קרוב ל-100 מיליון דולר). הוא גם אינו סרט טוב במיוחד, אז מבקרה שלו בהחלט ייתכן שההתעלמות של הקהל ממנו מוצדקת.

ראסל אמנם מעולם לא הביא לעולם יצירת מופת של ממש, אבל כבר היו לו כמה וכמה סרטים לא רעים - כמו "פייטר", "אופטימיות היא שם המשחק", "חלום אמריקני" ו"שלושה מלכים". כאמור, "אמסטרדם" אינו משתייך לקטגוריה הזו.

למרות שחצי השעה הראשונה שלו מסקרנת ומבטיחה, ולמרות סוללת הכוכבים החלומית שמעטרת אותו – כריסטיאן בייל, ג'ון דיוויד וושינגטון, מרגו רובי, אניה טיילור ג'וי, רמי מאלק, רוברט דה נירו, טיילור סוויפט, זואי סלדנה, כריס רוק ועוד – מותחן הקונספירציה התקופתי הקומי של ראסל, שמבוסס בחופשיות רבה על אירועים שהתרחשו בארצות הברית בין שתי מלחמות העולם, מאבד כיוון במהירות והופך לבלגן מצער.

בייל ו-וושינגטון מגלמים את ברט והרולד, רופא ועורך דין שמופללים ברצח שלא הם ביצעו. תוך כדי שהם מנסים להימלט מהמשטרה ומהאנשים רבי הכוח וההשפעה שהפלילו אותם, הסרט קופץ אחורה בזמן כדי לספר לנו כיצד השניים נפגשו (במהלך מלחמת העולם הראשונה), כיצד כמעט נהרגו (בקרב), וכיצד חייהם ניצלו בידי ואלרי (מרגו רובי), אמנית מסתורית שמשתמשת ברסיסי המתכת שהיא שולפת מתוך גופם של חיילים פצועים על מנת ליצור את יצירות האמנות המטרידות שלה.

מפה לשם (עדיין בפלאשבק), השלושה עוברים להתגורר ביחד בבירת הולנד, שם הם חיים כשלישייה עליזה. באופן "מפתיע", מתישהו הם נפרדים וכל אחד מהם הולך לדרכו. כעת (בהווה של הסרט), ברט והרולד למדים שוולארי, שאותה הם לא ראו כבר שנים ארוכות, קשורה גם היא לקנוניה שבתוכה הם מסובכים.

הרבה מאוד אנשים מוכשרים עבדו על "אמסטרדם", משני צדי המצלמה. אבל כפי שקורה לפעמים, הרכיבים השונים אינם מיטיבים להתחבר, והתוצאה הסופית אינה עובדת בשום צורה. בתור התחלה, וושינגטון ורובי מגישים הופעות כבויות ונטולות כריזמה, ובתור המשך, התסריט המתברבר – שמבקש לשלב בין "המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות', לבין "מידות רעות" של תומס פינצ'ון – גדוש בסצנות ארוכות, מסורבלות, משמימות וסטטיות, שבהן הדמויות חוזרות על אותם הפרטים עלילתיים שוב ושוב ושוב ללא צורך.

אם זה לא הכל, הפואנטה של הסיפור מעודנת כמו אגרוף לפנים, מובנת מאליה וכלל לא מפתיעה – מה שהופך את הפומפוזיות ואת החשיבות העצמית של ראסל ושל הסרט שלו (שמתיימר להגיד משהו בעל חשיבות על העולם ועל בני האדם שמאכלסים אותו) למעצבנת עוד יותר.

באופן לא מאוד מפתיע, היחיד שיוצא מ"אמסטרדם" ללא פגע הוא בייל, שכבר עבד עם ראסל פעמיים (הוא אף זכה בפרס האוסקר על שיתוף הפעולה שלהם בדרמת האגרוף "פייטר"), ותמיד ניפק הופעות שנחרטו בזיכרון, וכך גם הפעם. דמותו – שמתהדרת בצלקות רבות ובעין מזכוכית – היא היחידה מבין דמויות הסרט שיש בה עניין ואנרגיה, ובהחלט יש קווי דמיון בין הופעתו פה של בייל לזו של חואקין פיניקס ב"מידות רעות" של פול תומס אנדרסון. הבעיה היא שלפעמים נדמה שבייל משחק בסרט אחר מיתר חבריו.

חשוב להבין זאת נכון: תמיד נחמד לראות כל כך הרבה שחקנים אהובים משתעשעים ומשתטים, ולראסל אפילו מתפלקים כמה רגעים חביבים. למרות זאת, הדבר לא מספיק כדי להצדיק את המאמץ שיידרש לכם כדי לצלוח את הסרט, והפער האיכותי בין הדקות הראשונות שבו לבין דקותיו האחרונות פשוט עצום. מוטב לכם להשקיע את האנרגיות ואת הזמן במקום אחר.

"אמסטרדם", ארה"ב, 2022

ציון: 4