"זו פגישה קשה": מה קורה כשתלמידים דתיים חולקים חצר עם תלמידים חילונים?

בלב שכונת שפירא בתל אביב, בחצר רחבה שאין בה מחיצה, פועלים זה לצד זה שני בתי ספר: האחד בית ספר ממלכתי דתי ותיק בשם "שורשים"; והשני בית הספר "השכונתי" שנפתח לפני כמה שנים, ושמיועד לילדים ממשפחות חילוניות ולילדים של מהגרי עבודה שעברו להתגורר בשכונה.

שני בתי הספר האלה - וסך כל המתחים, המחלוקות והקשיים ששוררים בין שתי השקפות העולם החינוכיות השונות לגמרי שמיוצגות בידי המנהלים שלהם, שחר פיינשטיין ואליאור תורג'מן - עומדים במרכז "40 צעדים", סרטם של גד אייזן ומנור בירמן, שישודר במוצאי השבת ב"כאן 11".

"בהתחלה חשבתי שמדובר בסיפור על אפליה חילונית", מספר אייזן על תהליך הלידה של הסרט, שקטף את פרס "מעבר למסך" לקולנוע משנה מציאות ותודעה, בפסטיבל דוקאביב האחרון. "היה נראה שבית הספר הדתי עומד להיסגר, ושעל חורבותיו יקימו בית ספר חילוני לילדים שהגיעו לשכונה בעקבות הג'נטריפיקציה ולילדים של מהגרי העבודה הזרים. אבל קרה בדיוק ההפך. אליאור, המנהל של בית הספר הדתי, דווקא מאוד חיזק והגדיל את בית הספר. במקביל, ככל שהמשכתי לקרוא על ההיסטוריה של השכונה, הבנתי שתמיד היא היתה סוג של מערב פרוע. מכאן הסרט הפסיק להיות סרט על אפליה, והפך לסרט על דו־קיום והתמודדות".

מה למדת במהלך שלוש השנים שליווית את המנהלים ואת הילדים בשני בתי הספר האלה?
"הסרט הזה הוא סוג של מיקרוקוסמוס של המדינה הזאת. הוא מראה איך בכל בוקר הבלתי אפשרי מתרחש והופך לאפשרי. ישראל מחברת בין דתיים, חילוניים, זרים - בסוף כולם מצליחים איכשהו להסתדר. למרות שכשמסתכלים על המציאות, קשה מאוד לראות את זה. זה מצב מורכב".

בהתבסס על השיחה הקשה בין שני המנהלים לקראת סוף הסרט, התרשמתי שהניסוי שבו הם השתתפו לא ממש הצליח. אבל נשמע שאתה מרגיש אחרת.
"זו פגישה קשה, זה נכון. אבל אליאור ושחר לא יכולים להחליט בעצמם על דו־קיום. ההחלטות הגדולות מתקבלות למעלה, בדרג הפוליטי, מעל לראשים שלהם. בסופו של דבר, זה סרט שכולם סובלים בו. כמו במדינה הזאת. אנחנו חיים פה בצורה בלתי אפשרית, אבל בסוף זה עובד לנו".