החדש של אופיר טושה גפלה: הזר הוא המוּכר

אופיר טושה גפלה נחשב עוף מוזר בספרות הישראלית. בעוד הספרות המקומית שקועה בכתיבה ריאליסטית ובניסיונות בלתי פוסקים לעגן את עצמה במקום הגיאוגרפי ובשפה - לייצג מגזרים ופריפריות, היסטוריות לאומיות, דיאלקטים וכו' - היצירה שלו לאורך השנים, מאז ספר ביכוריו עטור הפרסים "עולם הסוף" (כתר, 2004), שואפת להתרומם כמה סנטימטרים מעל האדמה. הוא לא מנסה לייצג את החיים הישראליים, או לתאר פיסה אותנטית מתוכם, אלא לצלול אל שאלות פנימיות יותר, שהן גם אוניברסליות יותר - שאלות על החיים והמתים, על חלומות ומציאות - שיכלו להיכתב מכל מקום (אנושי) אחר.

גם בספרו השמיני "הרי געש רדומים", אוסף של תשעה סיפורים, שרובם למעשה נובלות, הקשר לארץ ולארציות די רופף. זה לא הופך את הספר ל"פנטזיה" - אין כאן שאיפה להעמיד עולם אלטרנטיבי, או לחורר את תפיסת המציאות שלנו. אמנם באחד הסיפורים המתים חוזרים לעולם החיים וממשיכים לחיות על פני האדמה עד מותם השני, ובסיפור אחר יש פרוצדורה שמוחקת זיכרונות טראומטיים - אבל הסטיות האלה אל העל־טבעי נתפסות כמין הרחבה של הבמה, שבאה כדי לאפשר לסיפור קצת יותר חופש תנועה. והריקוד הוא בסופו של דבר אותו ריקוד.

גם כשקורה לגיבורים של טושה גפלה משהו מאוד בלתי רגיל - למשל, כל החתולים בעיירה שלהם נעלמים, או שהם הופכים לרוצחים סדרתיים - הם לפני הכל דמויות עם פסיכולוגיה אנושית לגמרי. בכמה ראיונות הגדיר טושה גפלה את הכתיבה שלו כ"ריאליזם פנימי", כלומר ככתיבה שמחפשת לפני הכל את האמת הנפשית, והמעבר דרך הלא־מתקבל־על־הדעת הוא רק משני עבורה. אבל למעשה, הסיפור ה"פנימי" שהסיפורים האלה מספרים הוא לפעמים כמעט זר לפני השטח של הסיפור: סיפור על מתים שחוזרים לחיים יכול להיקרא כמו סיפור על פרידה, וסיפור על בחורה צעירה שעוברת לגור ביישוב של חירשים יכול להיקרא כמו סיפור על זעם והדחקה.

אלה סיפורים מתעתעים: הם מתחילים בדרך כלל בפריסה רחבה של ארסנל דמויות וסיפורי משנה שהיו יכולים להספיק לרומן, עד שבתפנית עלילתית מפתיעה מוטלות לתוכם שאלות ותובנות שמשנות אותם לגמרי, כמו: מה אם היינו יכולים לקרוא את תמלילי השיחות שבהן אנשים דיברו עלינו, לאורך כל חיינו? מה היינו מגלים שם? ומה הגילוי הזה היה מעולל לשארית חיינו, האם לא היינו מתמכרים לנבירה בלתי פוסקת בעברנו? אלה תהיות בסגנון שמוכר מספרות מד"ב ומקולנוע בסגנון צ'רלי קאופמן, וכשלעצמן הן נקראות היום כתמימות או משומשות מדי, אבל לזכותו של טושה גפלה ייאמר כי הוא לא מניח לסיפור להשתעבד להן לחלוטין.

מה שנותן לסיפורים את הכוח שלהם הוא קודם כל הדמיון העלילתי המבריק, וצריך להעריך את ההתעקשות של טושה גפלה על השימוש הנועז בדמיון, בתקופה שנשלטת בצורה מובהקת כל כך על ידי כתיבה לא־בדיונית (non-fiction).

לפני שנה פרסם סלמאן רושדי ספר מסות על אמת בספרות, שבו הוא כתב על התרחקות הפרוזה של ימינו מהבדיון לטובת כתיבה שמבקשת מאיתנו להאמין - כמו אצל אלנה פרנטה וקנאוסגורד - כאילו היא לקוחה מתוך ניסיונם של המחברים, כאילו הסיפור הוא לא לחלוטין מומצא (גם אם בפועל הוא כן).

אלא שהכתיבה הריאליסטית, טוען רושדי, מוצתה במידה כזאת שאם נרצה לחדש משהו בפרוזה - נהיה חייבים לפנות אל הלא־ריאליסטי. לכן בעיניו הפנטסטי אינו אפיק בריחה מהמציאות אל ארץ פנטזיה של גיבורי־על וערפדים, אלא דרך מתבקשת, ואולי הכרחית, לכתוב את הניסיון הארצי שלנו בדרך עשירה ואינטנסיבית יותר, שמוסיפה עוד כמה ממדים על השלושה הרגילים שלנו.

ועם זאת, קיבוצם יחד של תשעה סיפורים חושף גם את הדפוסים החוזרים בכתיבתו של טושה גפלה, דפוסים שהופכים בקובץ כזה גלויים לעין יותר מאשר ברומן. במיוחד בולט כאן האופן שבו העלילה הדמיונית הופכת לאורך הסיפורים דווקא לצורת גילומה של פנימיות בודדה ומסתגרת.

ה"ריאליזם הפנימי" לא מתנסח כאן בפנימיות פורעת גבולות שדוחקת בעוז את גבולות הטבעי; הדמויות כאן סובלות מהדחקות, שתיקות, פרידות ובדידות, והקשר שלהן אל העל־טבעי נעוץ קודם כל במחסום שיש להן מפני היציאה לעולם. הדמיון לא משמש כאן מכשיר של בריחה אל מחוץ ל"אני", או של תודעה אקספרסיבית: הוא מספק שורה ארוכה של מראות שחוזרות ומשקפות את סגירותה של הפנימיות בתוך עצמה.

מוטיב חוזר לאורך הספר הוא הבחירה לא ללדת ילדים. "לא מעוניין להימשך. רוצה להיקטע", מסביר זאת גיבור אחד הסיפורים. ובסיפור אחר, נטול אלמנטים על־טבעיים אבל מטריד ואפילו קריפי, הנקרא "תוכנית האב", המספר הוא אדם בודד, המצהיר על עצמו במונולוג ארוך כי "מעולם לא טיפחתי חלומות על נישואין או הורות" - אלא שהוא מתאהב פתאום בילד בן ארבע שהוא רואה ברחוב.

מאותו רגע של התאהבות פתאומית הוא מלווה את הילד מרחוק כל חייו, בלי להחליף איתו כמעט מילה, כמעין "אב צללים" שלו. ההימנעות הכרונית של המספר מ"בנו", שאותו הוא מצהיר שהוא אוהב אהבת נפש, היא מוזרה ומופרכת, אבל היא גם נותנת למונולוג הזה תכונה על־טבעית ותחושה שהסיפור אכן נהגה באיזה חוץ־עולם, שגם אם הוא לא נמצא בחלל החיצון, בכל מקרה הוא בודד מאין כמותו. 

החולשה המרכזית של הקובץ היא החדגוניות של השפה לאורך תשעת הסיפורים. הנופים משתנים, המבנים הסיפוריים משתנים (אם כי באופן מאולץ), הגיבורים משתנים - גבר/אישה, ישראלי/אמריקני, רוצח סדרתי/רופאת משפחה - אבל השפה שמספרת אותם כמעט אחידה, מעין שפת אמצע נטולת סממני קול ייחודיים, הר געש רדום, שנקראת כמו תרגום, והיא בוודאי תהיה נוחה לתרגום עתידי.

בחיוורון הזה של המבע יש גם תשובה לרושדי: כאן, בעיניי, רושדי מחמיץ את כוחה האמיתי של הפרוזה, שדרכי ההמצאה שלה לא מתקיימות בדבר שעליו מספרים, אלא בדרך הסיפור. ואם השפה אפורה, כל עלילות הדמיון לא יצליחו לצבוע אותה. 

אופיר טוּשֶה גַפלָה / הרי געש רדומים - תשעה סיפורים ארוכים קצרים, כתר, 431 עמ'