בת 85 נפטרה הנרייטה סאלד המיתולוגית. על ערש דווי אמר לה ידידה הקרוב, פרופ' יהודה מאגנס, כי היו לה הישגים רבים בשנות חייה. היא ענתה, והיו אלו מילותיה האחרונות כנראה: "היו לי חיים עשירים, אבל לא מאושרים". היה זה תיאור מתומצת אך גם מדויק של סיפור חייה.
חיבורה החשוב של ההיסטוריונית דבורה הכהן מגולל את סיפורה של אישה כישרונית שחייתה בצילו של אב קפדן ונערץ; שנולדה בשנת הולדתו של הרצל בברטיסלבה; שהיתה מודעת ליכולתה וחיה בתסכול עמוק, בגלל שהסביבה לא אפשרה לה להגיע למה שרצתה בשל היותה אישה.
משפחתה היגרה מהונגריה לאמריקה ב־1859, ואת רוב שנותיה העבירה הנרייטה בבית הוריה בבולטימור. היא הצטיינה בלימודיה בתיכון, אך נשים לא הורשו בתקופה ההיא ללמוד באוניברסיטאות ציבוריות ואביה, הרב המשכיל בנימין סאלד, לא היה יכול לממן עבורה לימודים פרטיים.
בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־19, עם גלי ההגירה הגדולים לארה"ב בעקבות הפוגרומים, הקשיבה סאלד לסיפורי הפליטים והציונות פרצה בה. היא היתה מוכשרת לכך: בלטה בהופעותיה הציבוריות, ידעה שפות רבות ועסקה בכתיבה פובליציסטית. ובכל זאת, בהתאם לתקופה, נאלצה כאישה להשתמש בשמות עט.
סאלד אף ערכה ספרים רבים באגודה היהודית להוצאה לאור, אבל ברובם לא טרחו לציין את שמה. גם כשמילאה תפקידים בכירים, היא לא נקראה מנהלת אלא "מזכירה", ושכרה היה נמוך יותר משכר הגברים שעבודתם הקבילה לזו שלה. עם זאת, פעילותה בהוצאה סיפקה לה קשרים לפעילים ולאינטלקטואלים רבים ברחבי אמריקה. הכהן מדגישה את היותה פרפקציוניסטית, ובכל זאת היא ניצלה את הבמות הציבוריות כדי להעצים את הנשים סביבה. בהרצאתה בפרלמנט הדתות דיברה על יחסה של היהדות לאישה וציטטה את הפסוק שבו נאמר לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". סאלד סבלה בשקט; היא לא השתתפה במחאות פמיניסטיות וסברה כי מחאת הסופרג'יסטיות בלונדון לא תחולל שינוי. היא האמינה בתחכום ובסבלנות. רק בגיל 43 התקבלה, כאישה ראשונה, לסמינר היהודי התיאולוגי - וגם זאת בתנאי שלא תבקש לכהן בתפקיד רבני.
סאלד, מספרת הכהן, הזניחה את המראה החיצוני שלה. אחיותיה הצעירות וחברותיה נישאו והפכו לאימהות, ואילו לה גברים רבים הפנו עורף. עד שהתאהבה בלואיס גינצברג, אחד המרצים שלה בסמינר התיאולוגי, שהיה צעיר ממנה בשנים רבות - הוא הודיע לה ב־1908, לאחר שנים של מפגשים, כי יתארס עם אישה צעירה.
סאלד נשברה גופנית ונפשית, אושפזה למשך חודשים ואיבדה זמנית את מאור עיניה. ביומנה כתבה: "גינצברג נטל ממני לא רק את ליבי, הוא הרס את חיי, את כל התכונות שהיו בי. הוא עשה אותי קנאית כפי שלא הייתי מעודי. עתה אני חשה קנאה גדולה בכל אישה שמודיעה על אירוסיה, בכל אישה המגלה את אושרה בנישואיה, בכל אם המטפלת בתינוקה". פעמים רבות חשבה על התאבדות.
כפי שהיא מעידה על עצמה - סאלד הטביעה עצמה בעבודה. ולעבוד היא ידעה, גם אם יחסי האנוש שלה לקו בחסר. היא ידעה לא רק לדפוק על השולחן, אלא גם לרקוע ברגליה ולאבד את עשתונותיה. בשום מקום לא היה לה טוב. כשהגיעה לארץ ישראל הזדרזה לחזור לאמריקה, וכששהתה מעבר לים חודשים ארוכים מאסה בכך וביקשה לחזור לארץ ישראל, שלעולם אינה מאושרת בה.
ספרה של הכהן נקרא כסיפור על יזמית חברתית נדירה - שגופים ציוניים גדולים של ימינו נבטו כרעיון במוחה. היתה לה היכולת להביא דברים לכדי ביצוע גם בהיעדר תנאים וחומרים. כך, לדוגמה, הקימה ב־1889 בית ספר ערב למהגרים. היא הסתובבה ברחובות בולטימור והפיצה את בשורת המוסד, עוד בטרם ידעה היכן וכיצד תקיים אותו.
קשה להתווכח עם הישגיה בשטח של הנרייטה סאלד. "הדסה", שאותו הקימה, הוא ארגון נשים שנועד לסייע לבנות תשתית לטיפול רפואי ביישוב היהודי בארץ ישראל, ולפתח מוסדות חינוך ומוסדות חברתיים בא"י, ואילו "עליית הנוער", שאותה יצרה במו ידיה, הצליחה לקלוט 30 אלף בני נוער, שהובאו לכאן מגרמניה ערב מלחמת העולם השנייה. זה היה מפעל הצלה אדיר, גם אם הציל טיפה בים. המדינה הצעירה לא שכחה אותה - פניה נשקפו אלינו משטר חמש הלירות הישן, וקיבוץ כפר סאלד נקרא על שמה בעודה בחיים, לכבוד יום הולדתה ה־75.
מתוך הקורות ניתן לזהות גם את סיפורה של יהדות ארה"ב. הכהן מתעכבת על הגל הגרמני־יהודי שהגיע לחופי אמריקה במחצית השנייה של המאה ה־19, והגל הרוסי, שהגיע אליה משנות ה־80 של המאה ה־19 ועד שנסגרו שערי ההגירה לאמריקה - כ־40 שנה אחר כך. סאלד ניצבת כעמוד תווך בין כל התמורות של התקופה: העימותים האישיים בין המנהיגים השונים, ניצחון הרפורמה על האורתודוקסיה, הקמת הזרם הדתי הקונסרבטיבי, המכסות שמנעו מיהודים כניסה למערכות שונות, התמיכה ביישוב היהודי בארץ ישראל והבדלי המעמדות בתוך יהדות אמריקה.
כתיבתה של הכהן קולחת גם אם לעיתים גולשת אל הדידקטיות ואל מעבר להכרח. היא אינה סומכת על ידיעתו של הקורא, או על נכונותו להטריח עצמו ולבדוק בגוגל את מה שאינו יודע. הביוגרפיה המעניינת שכתבה דוחסת הכל פנימה: את האוטואמנסיפציה של פינסקר, את משפט דרייפוס, את התרשמותו של ביאליק מן הקונגרס הציוני השביעי, את סיפורה של מניה שוחט ואת ההסבר לפרוץ שתי מלחמות העולם.
אני מניח שבעבודת המחקר העצומה, נחשפה המחברת לחומר עצום שברובו לא השתמשה; אך על חלקו לא מלאה ליבה לוותר. כך, למשל, אנחנו למדים כי בעקבות פגישה בין סאלד לבין ז'בוטינסקי, הצעיר ממנה ב־20 שנה, בעודו ישוב בתאו בכלא עכו, כותבת סאלד ביומנה: "הוא אדם מקסים. מעולם לא תמכתי בדעותיו. הוא מיליטנטי ותוקפני, אבל כשמקשיבים לו, יש בדבריו קסם".
מי שמעוניין במונוגרפיה על חייה של הנרייטה סאלד יצטרך להמתין להמשך. אך מי שמסוקרן בסיפור התקופה שבה פעלה, בדמויות שסבבו אותה ובפוליטיקה הציונית שאפפה את הזמן - לא יוותר על ספר זה.
מנהיגה ללא גבולות / דבורה הכהן
עם עובד, 480 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו