"דייזי ג'ונס והסיקס": זה רק רוקנרול

על כריכת תרגומו העברי של "דייזי ג'ונס והסיקס" מופיע ציטוט של המגזין "HelloGiggles", אשר מבטיח קריאה שהיא "כיף פרוע מההתחלה ועד הסוף". הוא לא מטעה בכלל, אגב, ובאמת קריאה בספר (שבימים אלה מופק לכדי סדרה בת עשרה פרקים שתעלה באמזון ושתפיק ריס ווית'רספון) היא חוויה קולחת ומהנה למדי. העניין לגבי "דייזי ג'ונס והסיקס" הוא שלא מדובר בדיוק בספר. לפחות לא בהגדרה המקובלת שלו.

דייזי ג'ונס היא גרופית בדיונית (אף ששדרות סאנסט בלוס אנג'לס ראו לא מעט כמוה במציאות), שנהגה לשכב ולהתנסות בנרקוטיקה בדרגות משתנות של קושי, עם שלל חברי להקות באמריקה של שנות ה־70. בשלב מסוים היא מואסת בחיי ההערצה לגברים מוכשרים אך פגומים מוסרית, ומתחילה לכתוב שירים בעצמה.

עלייתה המטאורית מתרחשת עת היא פוגשת את להקת "הסיקס" המומצאת לא פחות. חבורה גברית ברובה, שחבריה בעצמם חובבי סקס, סמים וכל קלישאת רוקנרול קיימת על פני הפלנטה. החיבור בין דייזי לבין בילי, סולן מצודד, מיוסר ובעל נטייה קשה להתמכרויות, מניב ניצוצות מסחריים, ועד מהרה דייזי ג'ונס וששת חבריה ללהקת הסיקס הופכים שם דבר בעולם הרוק הסבנטיזי. מכאן המסלול להצלחה מהיר ונפיץ, ואף קצרה ממנו הדרך להתרסקות הבלתי נמנעת.

בסך הכל סיפור די צפוי, וזו כנראה נקודת התורפה של הספר הזה, שמתאר סיפור עלייה ונפילה רב־התרחשויות אך בסופו של דבר גנרי למדי. אבל כאמור, יותר מש"דייזי ג'ונס והסיקס" הוא ספר, הוא יותר תסריט של דוקומנטרי מוזיקלי, מהסוג שחובבי מוזיקה צורכים בשקיקה ואשר מופקים מדי כמה שנים על אודות הרכבים אייקונים כמו הביטלס, לד זפלין, אואזיס ויתר אמנים שחיבתם לכאוס תופסת מקום שווה במיתוס עליהם לזה של תוצרם האמנותי.

הוא מתווך לנו באמצעות הדמויות עצמן, שמספרות את הסיפור מנקודת מבטן, ומזגזג ביניהן כפי שהיה נוהג סרט תיעודי על אודותיהן לו היה כזה, ועושה עבודה לא רעה בכך. חובבי הז'אנר שיקראו בספר ימצאו את עצמם מדמיינים סצנות שלמות ממנו - ולא רק אלה המתוארות על ידי גיבוריו, כמו גם את קטעי הראיונות עימם.

ברגעם מסוימים, נניח אלה שמציגים הבדלים משעשעים בין גרסאותיהם של חברי הלהקה ("וורן: חלק מהגאונות של השם הוא שהוא כל כך דומה לסקס. בילי: סקס? לא, זה לא היה שיקול"), ניתן אפילו לדמיין את צחוק קהל הצופים בסרט בהקרנה הקולנועית שלו. מבחינה הזו, עבודתם של אלו אשר מעבדים בימים אלה את הספר לכדי אדפטציה טלוויזיונית לא קשה במיוחד, שכן מדובר ב־368 עמודים של תמלול ראיונות (פיקטיביים) או פשוט בתסריט למוקומנטרי נוסח "ספיינל טאפ".

לצד חוויית קריאה מהנה, גם אם לא מעמיקה מדי, תרגומו ולעיתים עצם קיומו של הספר עצמו מעלים כמה תהיות: למשל, בעניין עברות קלוקל של מושגים באנגלית (משפט כמו "לא תמיד הופענו במקומות הכי, בואי נגיד, קלאסיים" אמנם מכיל בשפת המקור את המילה "Classy", אבל הכוונה כאן היא יותר למקומות "לא ברמה"); או באשר לתרגום מילולי של מילים כמו "באמפ" (מנת קוקאין קטנה שלא נפרשת לכדי שורת הסנפה) ויתר מונחים מעולם הסמים.

נכון, הערות שוליים יכולות להוות הסחת דעת ופעמים רבות משבשות את קצב הקריאה, אך במקרה הזה ייתכן שהן היו תורמות לחוויית קריאה מלאה יותר. בעיקר כאשר מוזכרים בספר מקומות כמו המועדונים "ויסקי אה גו־גו", "הטרובדור", "ריינבו" או מלון "שאטו מרמונט" ההוליוודי המקולל. כולם אבני דרך בקריירה של להקת גיטרות באותן שנים, ואשר מופיעים כאן כלא יותר ממקומות להופיע או ללון בהם, שמבחינת הקורא ההדיוט יכלו להיות פרי דמיונה של המחברת טיילור ג'נקינס ריד והם לא נושאים עימם משמעות סימבולית כלשהי החשובה למהלך העלילה.

הדבר מעלה את השאלה: למי באמת מיועד הספר הזה? עלילות ג'ונס וחבריה מתוארות באמצעות כתיבה חופשית, שפה מדוברת או סלנג רחוב, דבר המעניק את הרושם שהם מיועדים לצריכה על ידי מתבגרים או קוראים בשנות ה־20 לחייהם.
מצד שני, האתוס הרוקנרולי לא באמת מדבר אל רוב הקהל הצעיר היום, שגדל לרקע אסתטיקה מוזיקלית מינימליסטית יותר (הכניסו כאן שלל הסברים תרבותיים לכך: מהעמקת נוכחותה של האלקטרוניקה בחיינו ועד דעיכת זוהרו של כוכב הרוק לרקע גל הפמיניזם הנוכחי).

הסממנים התרבותיים הגדולים של שנות ה־60, ה־70 או ה־90 - מגודש מוזיקלי צלילי ועד נטייה להרס עצמי - הוחלפו בהתנהלות מחושבת יותר של כוכבים חלביים ואנדרוגיניים כמו הארי סטיילס או פשוט נשיים כמו בילי אייליש.

למקרה שתהיתם איך זה שהאגדה האחרונה להצטרף למועדון ה־27 היתה איימי ויינהאוס לפני יותר מעשור ואיך זה שכוכב הרוק המצליח ביותר היום הוא דייב גרוהל, המכונה "האיש הכי נחמד ברוקנרול". כן, נוער שוליים חובב אולדיז תמיד יהיה קיים, אבל הוא מהווה שיעור לא ממש נכבד מהאוכלוסייה שאליה מכוון הספר.

הסופרת אמנם מתייחסת לתמורות התרבותיות השונות ולשוני בסדרי העולם מאז ("אני אגיד לך את האמת, דאגתי לה", אומרת אחת הדמויות הגבריות כאן, על אודות דייזי הקטינה. "כל כך הרבה גברים בעולם הזה היו... בקטע של ילדות. כוכבי רוק בני שלושים ומשהו שכבו עם נערות. אני לא אומר שזה בסדר, אני רק אומר שככה זה היה"). אבל ניכר שהיא, כמו דמויותיה, מתארות את הזמנים ההם בחיבה, שזה דבר הגיוני עבור מי שחי בהם, אבל קשה להגיד שבנות ובני דור הצעירים הנוכחי מסתכלים בכזו סלחנות מפויסת על הזמנים הללו.

טיילור ג'נקינס ריד / דייזי ג'ונס והסיקס; מאנגלית: טל ארצי, כתר, 382 עמ'