"חמתו של תמוז": אדמה משוגעת

"גוף שהוציאו ממנו את המילוי, תגיד בהמשך. כאילו לקחו ממני את הדינה שהייתי. כבר לא הייתי אישה או בחורה. הייתי משהו בין אדם לחיה. בקרבה גדולה מאוד. דינה שידעה רצתה ללטף את דינה שלא ידעה. לחבק אותה. וזה מה שעשיתי" (עמ' 208).

זה יום חתונתם של דינה ויואל. מחוץ לבית בכפר, שבו מתגוררים אביו של יואל ואחיו התאום, האורחים כבר ממתינים - ובהם מנחם, אביה החורג של דינה, ושאול, אהובה לשעבר. אבל דינה מוטלת על הספה בבית, מרוקנת, רק בקושי בהכרה. למרות הפצרותיהם של יואל וקרוביו היא מסרבת לצאת אל האורחים, להראות שהכל בסדר. דבר נורא נעשה לה, אבל השאלה מה בדיוק, ובידי מי, מעורפלת ממש כמו הכרתה של דינה.

לאחר ספרה "מחר ניסע ללונה פארק", שזכה בפרס ספיר ועסק בצדדים המושתקים של חוויית האימהות, בספרה החדש אילנה ברנשטיין צוללת שוב אל לב האפלה. במוקד עומדת הפעם תקיפה מינית, וספציפית תקיפה מינית בתוך המסגרת המשפחתית.

כמו בספרה הקודם, גם כאן הגיבורה היא אישה משולי החברה, נטולת הגנה או מערכות תמיכה: דינה היא בת 19, יתומה מאב ואם, ללא תעודת בגרות ואולי אף סובלת מפיגור שכלי קל (השאלה האחרונה נותרת מעורפלת - קולה של דינה נשמע לעיתים צעיר ופשוט בהרבה משנותיה, ולעיתים נבון ונוקב). נדמה שיואל, המבוגר ממנה ביותר מעשור, בחר אותה בדיוק בגלל הפגיעות הזו: הוא חיפש אם לילדיו ואישה שיוכל לשלוט בה.

בהדרגה, בקפיצות קדימה ואחורה בזמן, נחשפים עברה של דינה ומערכת היחסים שלה עם יואל, שניתן גם לראות בה שורה ארוכה של תמרורי אזהרה: האופנים השונים שבהם יואל מקטין ומבטל אותה, חוסר הסבלנות וחוסר ההערכה שלו כלפיה, האופן הכוחני שבו הוא מבין את העולם ואת מקומו בתוכו.
יואל הוא דמות מורכבת בדרכו, אך כמדומה ללא שום תכונות חיוביות: אפילו נתן, אחיו השתיין וגס הרוח ששפיותו מוטלת בספק, מעורר יותר הזדהות. שאול ומנחם, מנגד, מייצגים סוג אחר בתכלית של גבריות - אך כזה שבסופו של דבר, אין בו די כוח להושיע את דינה מפני המציאות שאליה היא נקלעת.

מקום ההתרחשות נקרא פשוט "הכפר": ללא שם, ללא שיוך גיאוגרפי (רמזים דקים מעידים שמדובר כנראה במושב בעמק יזרעאל). בניגוד לחלומותיה של דינה על אצילותו של הכפר ושל תושביו, צאצאיהם של מייבשי הביצות, מדובר במקום מתפורר, מנוון, שקוע תחת מעטה של אבק וחובות כספיים. יואל עזב את הכפר לטובת העיר, והותיר מאחור את אביו ואחיו.

ביתם, כמו הכפר בכללותו, ניצב על הסף שבין הפרא לתרבות, מאז מותה של אם המשפחה. "הגבול הזה טושטש לגמרי ונחצה לא פעם. המאמצים לביית את הפרא, להכניע אותו, נכשלו" (עמ' 178). בני המשפחה מבינים את הגבריות שלהם כחייתיות ונוהגים בהתאם. באגדה האפלה הזו, הזאבים לא מצויים ביער אלא דווקא בלב הבית.

"חמתו של תמוז" הוא לא ספר פשוט לקריאה, ביותר ממובן אחד. האירועים מתוארים במקוטע, ומחוללים אצל הקורא דיס־אוריינטציה שהיא על גבול הוורטיגו. הספר רצוף קפיצות בזמן שחגות סביב האירוע המרכזי, מתקרבות במעין ספירלה אך לעולם אינן מגיעות ממש אל ליבו. הטכניקה הסיפורית הזו משקפת את מצבה של דינה עצמה, את הטראומה והדיסוציאציה שהיא חווה.

כמו הצורה, גם התוכן עוסק במאבק על הנרטיב, על השאלה מה קרה: "[יואל ובני משפחתו] הם אלה שבחרו מה לספר, הם אלה שסידרו את האירועים על פני הרצף, והם אלה שקשרו ביניהם. היו הסיפורים כפי שהתרחשו, והיו הסיפורים כפי שסופרו" (עמ' 17). במובן הזה, הסיפור המפורק לא רק משקף את הלך נפשה של הגיבורה אלא גם מהווה מעשה של מרד כנגד התוקפים, אלה שמבקשים למשמע לא רק את דינה אלא גם את סיפורה.

הספר רצוף באלוזיות מקראיות: אונס דינה הוא אסוציאציה כמעט מתבקשת, אלא שכאן אין קרובים שיגאלו אותה ויפעילו אלימות בשמה. מערכת היחסים בין יואל לתאומו נתן מזכירה לעיתים את זו שבין יעקב לעשיו, ובאלימות האדישה שמתחוללת בלב הבית מורגשים גם הדים של סיפור פילגש בגבעה - גם כאן בהיפוך, שכן האורחים הם הצופים האדישים ואילו יושבי הבית הם הנבלים. מעל לכל אלה מרחף תמוז, שמעניק את שמו לספר: מלבד החודש הקיצי, יש כאן גם רמז לאלוהות הפגאנית המייצגת חוק קדום, פראי ואלים יותר. ייתכן שיש בשם גם רמיזה פוליטית, התייחסות לשוכניה הקודמים של האדמה שמסרבים להרפות ממנה: "זה כמו בניתוח להשתלת לב", אומר מנחם, אביה של דינה, על הקשיים שאליהם נקלע המשק, "האדמה דוחה את השתל" (עמ' 21).

בסגנון שברנשטיין משתמשת בו - משפטים קצרים, תיאורים חושיים, נעימה של אגדה - יש משהו כמעט מכשף: "בקצה הארץ נוטה השמש. צינה נאחזת אט־אט ביום הגווע. בעמק הביצה והקדחת. [...] כל כך הרבה אנשים שרפו כאן את סיפור חייהם. כילו את עברם בתקווה לעתיד טוב יותר. עתיד שלא הגיע. וגם דינה" (עמ' 37). לעומת הסגנון הזה, בולטת הבחירה לשבץ פה ושם פסקאות שכתובות בקול אחר לגמרי, ומוסרות נתונים יבשים על היבטים ביולוגיים, פסיכולוגיים חוקיים ואחרים של תקיפה מינית, למשל: "לאורך ההיסטוריה אונס לא נתפס כפשע, היות שנשים נחשבו לקניינו של הגבר והיו משוללות זכויות יסוד. לכל היותר נחשב אונס לפגיעה נזיקית" (עמ' 106). ייתכן שהמטרה היא להאיר את היסוד הכללי שבסיפור הפרטי של דינה, אולי אפילו להעניק תמיכה של קול סמכותי לדמות שלא יודעת לדבר עבור עצמה; אבל לא רק שהקטעים הללו שוברים את קסמו של הסיפור, אלא שהם עושים את ההפך ממה שנועדו: הם עצמם משתיקים במידת מה את קולה של הדמות ואת סיפורה הייחודי, ומנכסים אותם לטובת סוגיה כללית באופן שמרדד את ההתרחשות.

העלילה נמסרת באופן מעגלי במקום ליניארי, ובהתאם לכך הספר מסתיים כמעט בנקודה שבה התחיל. עם זאת, מדי פעם מבליחים קטעים שפורצים מבעד למעגל הקסמים הזה, ומרמזים על יציאתה של דינה מהסיוט שאליו נקלעה. כיאה למסר שאותו הסיפור מנסה להעביר, לצד הכאב מצויה גם תקווה - אם לא לתיקון או לסוף טוב, לפחות לחופש. ואולי, לעיתים, זה כל מה שניתן לייחל לו. 

אילנה ברנשטיין / חמתו של תמוז, כנרת זמורה דביר, 224 עמ'