אמנות השברים

"שבר ענף ירוק" הוא ספר ביכורים, שמכנס תחתיו תריסר סיפורים שעוסקים בדרמות הגדולות והקטנות של יחסים בין־אישיים. רובם הגדול מתרחש בתוך התא המשפחתי, והסיפורים נוטים לעבר מצבי קיצון: מוות, תאונות, התמוטטות נפשית. ועדיין, על פי רוב לא אותם מצבי קיצון הם העיקר, אלא האופן שבו חיי היומיום נשקפים מבעד להם.

שמו יוצא הדופן של הספר מוסבר בסיפור "מחכים", שמתאר את זיכרונותיה של אישה שמצויה בתרדמת לאחר תאונת דרכים: "שבר ענף ירוק, קרא לזה הרופא, שברים של ילדים שנרפאים מהר, ככה זה בגוף" (עמ' 63). ככה זה בגוף, אולי, אך לשברים שבנפש נדרש ריפוי ממושך בהרבה, אם בכלל. מרבית הגיבורים בספר נושאים איתם טראומות, שברים ישנים שממשיכים לייסר ולהניע אותם.

אולי אין דוגמה טובה לכך מהסיפור שפותח את הספר, "אמנות השברים היפנית": סדנת אמנות מפגישה בין אור, נכה צה"ל בכיסא גלגלים, ובין אדווה, אישה דתייה שעברה לידה שקטה. בתיאור מערכת היחסים המיוחדת שמתפתחת ביניהם, שגיא מצליחה להפיח חיים בקלישאה של "שברים שמשלימים זה את זה": אור ואדווה קרועים בין הדרישה החברתית להמשיך בחייהם ובין תחושה של אשמה וחוב כלפי אלה שנותרו מאחור - העובר של אדווה וחבריו של אור שלא שבו מהקרב. במקום להשלים איש את רעהו, השברים שלהם שוהים זה בחברת זה, והפעולה ביניהם מתבטאת באמצעות האמנות: במשחקים של אור וצל ומבעד לשכבות של צבע.

ב"מן המצולות", דודתה של קארינה נפטרת במפתיע, ולידיה מתגלגל יומן שכתבה בגיל שמונה בעת ביקור אצל הדודה. היומן מציף זיכרונות של כמעט־טביעה בזמן ביקור בים, אבל הטראומה של הטביעה היא רק הד של שבר עמוק בהרבה: תחושת דחייה והזנחה שחוותה, ושהיא עדיין חווה, מצד כל הדמויות המטפלות בחייה. המפגש בין שברים שמשקפים זה את זה בא לידי ביטוי גם ב"חול בנעליים", שבו נטע - בת דודתה של קארינה - מנסה לגרום לבנה, שחר, להתחבר עם ילדים אחרים בגן.

אלא שבהדרגה מתברר שהרצון להתחבר קשור יותר באם מאשר בבנה, בחוויית הדחייה שלה כעולה חדשה שמובילה לתיקון יתר, עד כדי כך "שאף אחד מהילדים שלהם לא יודע מילה ברוסית" (עמ' 58). תחושת האשמה של נטע על כך שאינה אם טובה דיה קשורה גם ביחסיה עם אמה שלה, שהרחיקה כל כך בניסיון להיות אם מושלמת, עד שבמשך חודשים ארוכים לא סיפרה לאיש על מחלת הסרטן שממנה היא סובלת.

רבות מן הדמויות - בעיקר דמויות הנשים, אך לא רק - נקרעות בין זהותן העצמית ובין המסירות הטוטאלית לאחר שמחייבת ההורות. "בולענים" מתאר אם טרייה שנוטשת תינוק בעל מום בבית החולים ונוסעת ליער ירושלים כדי ללקט פטריות - מעשה שמייצג חזרה לילדות ולקשר עם אמה שלה. ב"מחכים" היחסים מתהפכים, והאם היא זו שזקוקה לילדיה, שנוטשים אותה - לאחר שהיא נטשה אותם, או כך היא מרגישה, כשניהלה רומן מחוץ לנישואים.

התמה הזו מגיעה לשיאה ב"דקה אחרונה של שקט", שבו אם צעירה דורסת ילד ונוטשת את הזירה, ועתה נאלצת להתמודד עם הדילמה: להסתיר את האמת, או להתמודד עם אובדן חירותה ומשפחתה. הדרמה מועצמת עוד יותר עקב העובדה שהיא עצמה ננטשה על ידי אמה בילדותה. "אמא נמדדת בזה שהיא נשארת", היא חושבת לעצמה (עמ' 100). כוחו של הסיפור הזה הוא בתיאורים מדויקים של שגרה משפחתית, שרק מעצימים את הניגוד עם הזוועה שאותה נאלצת הגיבורה להסתיר.

לעומת זאת, תיאור השגרה המשפחתית הוא בדיוק מה שלא עובד ב"צ'יפס עם קטשופ", סיפור נוסף שעוסק במצב קיצון במשפחה. הסיפור מובא מנקודת מבטה של ילדה שגדלה בצל אב מכה ומסופר בגוף שני, כפנייה של הילדה אל אמה. יש סצנות יפות בין המספרת ובין אחיה ואמה, אבל דמות האב היא הקלישאה של הגבר האלים שדורש את הבשר והבירה שלו, האם שלובשת בגדים ארוכים כדי להסתיר את הסימנים הכחולים - גם היא לא פורצת מגבולות הקלישאה, ומשלב השפה של המספרת לא אחיד, לעיתים משובש ומתיילד במכוון ולעיתים פורץ לשימוש במטפורות כמו "[אבא] עשה להם הצגה גדולה, וידעתי שאת לא יכולה להפסיק את ההצגה הזאת גם אם היית רוצה" (עמ' 124).

אבל דימוי הענף לא מבטא רק שברים, אלא גם את המערכת המסועפת של קשרים בין סיפורי הקובץ. מלבד התמות המשותפות, כמעט אין סיפור שהדמויות בו לא מופיעות בלפחות סיפור אחד נוסף. לעיתים הקשרים ברורים יחסית - לדוגמה, אישה בשם רומי היא בתה של האם הגוססת ב"מחכים", הגיבורה של "רק דברים טובים" ואובייקט ההצלה ב־"No Charge" - ולעיתים הם מצויים עמוק ברקע הסיפור (אדווה מ"אמנות השברים היפנית" מבליחה לרגע בהשקה של תערוכת אמנות ב"דקה אחרונה של שקט"). נראה שיותר משמסכת הקשרים הזו מנסה לארוג את כל הסיפורים הקצרים שבקובץ למטא־סיפור אחד, יש כאן ניסיון לשקף את הקשר האורגני שקיים בין אנשים שונים, ואת הבעיות הדומות שעומדות בפניהם.

לבסוף, "ענף ירוק" מייצג דבר־מה שמלבלב כבר אך טרם הבשיל עד תומו. ואכן, איכות הכתיבה בקובץ היא מעורבת. שגיא בשיאה בתיאורים עדינים ופואטיים, כמו בקטע הזה מ"אמנות השברים היפנית": "היא בוחשת ומורחת, מסתחררת ומחוללת על הדף, וקווי המתאר מתרחבים ומתרחבים... זה בעצם הים שלו, היא מציירת את האזור ההוא בתוכו שאליו הוא משייט, הוא נבהל, איך הגיעה לשם? היא מוסיפה שחור ומתחילה ליצור מערבולת מטבעת, והוא נסחף בתוכה חסר אונים..." (עמ' 12). לעומת זאת, לעיתים יש לה נטייה לכתוב מעט יותר ממה שהיה נחוץ. זה בא לידי ביטוי גם בסצנות - לדוגמה, במקום להסתיים בדרמה של נטישת התינוק, "בולענים" מסתיים בקפיצה של שנים קדימה ובסוף מתקתק שמרגיש מנותק מיתר הסיפור; וגם ב"דקה אחת של שקט", המתח של הסוף נשבר על ידי מפגש של הגיבורה עם אחותה, שלא היה לה שום אזכור קודם בעלילה ותפקידה לא ברור.

"שבר ענף ירוק" הוא ספר מסקרן, שעוסק היטב בתמות מורכבות. לא מדובר ביצירה פורצת דרך, והסיפורים בקובץ לא אחידים ברמתם, אך התוצאה הסופית היא יפה ומעוררת מחשבה. נותר לצפות ולראות אילו פירות עוד יבשילו על הענף הזה בעתיד. 

שבר ענף ירוק / בלה שגיא; שתיים הוצאה לאור, 220 עמ'