"בייבי בלוז" של מרים קוץ: בתוך האי-מהות

את ספרה החדש, "בייבי בלוז", מקדישה מרים קוץ, סופרת, עורכת ומחזאית, לשני הוריה שכבר נפטרו, בתוספת האמירה "אתם תמיד כאן". האם הם גם כאן, בספר? השאלה מתבקשת, מאחר שהוא עוסק ביחסים הסבוכים והמורכבים שבין בנות להוריהן, ובעיקר עם אמן. לטרנד הכתיבה על הורה, ממשי או מדומיין, והיחסים אתו יהיו פעמים רבות מרכיבים זהים: הביקורת כלפי ההורה תהיה נוכחת באופן משמעותי ותיראה כמו התקוממות מאוחרת של ילד פגוע. הכתיבה תהיה מעין ניסיון מאוחר של הכותב ליצור היגיון בכאוס, להבין את העבר, ואולי גם להשלים אתו.

ונדמה גם שלמרבית ההורים המתוארים בספרים מסוג זה ישנן תכונות משותפות, ובראשן - נרקיסיזם. ההתנהלות שלהם מתוארת לעתים קרובות כאגוצנטרית, ביקורתית, מנותקת מרגשות ומצרכי הילד, ולעתים גם הזויה, על גבול השיגעון, כשלראש עולה מייד האם המיתולוגית בגילומה של גילה אלמגור ב"הקיץ של אביה" הוותיק והטוב שהקדים את הטרנד הזה, או זאת של האב בספרה של גליה עוז, עמוס עוז, המתואר כתוקפני וסדיסט.

נראה כי הכותבים מנסים, בחלקם לראשונה בחייהם, למצוא את קולם באמצעות הכתיבה, לספר את סיפורם, בעיקר כדי להנכיח אותו, לקבל נחמה, לבוא חשבון עם ההורים ולעזור לעצמם. אלמגור סיפרה בזמנו כי "כתבתי את הסיפור הזה לעצמי, כדי לא להשתגע". גם יאיר כספי, בספרו האוטוביוגרפי "הילד שכמעט הציל את אמו", כתב את זיכרונותיו הקשים על אמו חולת הנפש כדי להציל את עצמו, לאחר שאותה לא הצליח.

ספרה החדש של קוץ מצטרף לטרנד הזה, אם כי אין בו הצהרה או רמיזה לחוויה אוטוביוגרפית. למרות זאת נראה שהנושא - יחסיהן המורכבים של אם ובת - בכל זאת בוער בכותבת. הוא נשען על שתי גיבורות, שכל אחת מדברת בקולה לסירוגין - רובין, אישה שמאבדת את אימה ביום לידת בתה הבכורה, ומחפשת אחר זהות אביה, ואמה, מיכל, המספרת את קורות חייה ביומן, שהבת קוראת לאחר שאמה כבר מתה.

חילופי המספר בין הבת לאם מעניקים לנו שתי נקודות מבט על האימהות: זו של הבת המספרת וזו של אימה הכותבת. שתיהן מתגלות כאימהות נרקיסיסטיות, שהילד (במקרה הזה, הבת) נתפס בעיניהן כמטרד, אבן נגף שהוטלה לחייהן ללא הכנה מוקדמת. שתי האימהות סובלות מדיכאון אחר לידה, לא בהכרח מאובחן, בטח שלא אצל מיכל, שחיה בתקופה שבה אבחון בעיה כזאת בכלל לא היה בתודעה המקצועית והטיפולית. הן אינן יודעות כיצד להתמודד עם מציאות החיים החדשה שבה נוסף יצור חסר אונים ותלותי לחייהן, בעודן רוצות, מי יותר ומי פחות, להמשיך בחייהן הקודמים.

נראה כי האימהות בסיפור נוצרו כדמויות קיצוניות על מנת שהמסר של המחברת יועבר באופן ברור - אימהות, בעיקר לבנות, היא מלאכה קשה, וכשאין לאישה דמות אם חיובית ובריאה לחקות אותה, היא נדונה לפקפק ביכולתה להיות אם טובה, וכתוצאה מכך ללקות בדיכאון אחרי לידה, ומשם הדרך קצרה לאימהות בעייתית ומורכבת.

מה שמייחד את ספרה של קוץ הוא הניסיון הכן להיכנס לראש לא רק של הבת המספרת, אלא גם של אימה, שמקבלת קול משלה (ניסיון שנעשה גם אצל שי גולדן עם אביו בספרו "המצאת החיים") ולהבינה. ההבנה שמתקבלת מקריאת שני הנרטיבים היא שאימהות לא מתפקדת אמנם נובעת מתנאי חיים וסביבה מורכבים ומאתגרים, אבל גם מגנטיקה, ויותר מכל - מהעברה בינדורית.

רובין, אישה ש"לא מוכנה להיות אמא", ולא חשה כלפי בתה חום או התלהבות, היא בת לאם נעדרת ונוטשת - מיכל - ילדת פרחים היפית, משוחררת וחסרת אחריות, שילדה אותה בגיל צעיר והזניחה אותה רוב חייה. מיכל היא אם שעברה בעצמה ילדות מאתגרת, עם לנה, שגם היא לא ידעה איך להיות אם תומכת וטובה. שלושה דורות של אימהות בעייתית. כל אחת מהאימהות חיה בתקופה אחרת לגמרי, אך חווה את קשיים דומים בלהתחבר לבתה. נראה כי בכל אם נמצאת אמה, שבתורה מכילה את אמה, כמו בובת בבושקה אינסופית, ושום דבר לא יעצור את ההעברה הבינדורית חוץ ממודעות מאוד גבוהה ובעיקר - יכולת סליחה.

חילופי המספר בין הבת לבין האם הם אפקטיביים במובן זה. לכל אחד מהן קול אחר, והוא מתבטא בנרטיב השונה שלהן. לאם, מיכל, קול רציני, אינפורמטיבי, ששוטח את קורות חייה המתגרים בפרטנות. לבת, רובין, טון מקאברי, ציני וסרקסטי.
ההומור של קוץ הוא פעמים רבות מקורי ומתוחכם ("אורנה הסבה את ראשה ועברה לתנוחת מבט־נוקב־תקרה...זה נראה כאילו הרוב המכריע של החולים פה משוכנעים שהמוות יגיע מהתקרה"). אך בפעמים אחרות הוא פחות משעשע, ונראה כאילו הוא נדחף בכוח לתוך הטקסט. מטרתו היא, כך נראה, להחליק את המידע הקשה בגרון ולהקלילו, ובכך לאפשר לכותבת להגיד ולספר דברים קשים מבלי להישמע מטרחנת, ומבלי להסתכן בדיכוי הקורא.

אך מצד שני, ההומור הנוכח בנרטיב של אחת מגיבורותיו גם מקשה על קטלוגו של הספר. בחלק של רובין, הבת, הספר נראה כצ'יק ליט (סוגה שמרבה להשתמש בהומור קליל, לעתים במשקל נוצה), ובחלק של אימה, מיכל, הוא נקרא כספר "רציני" בעל תובנות חשובות ואמירות נוקבות.
גם הכתיבה נעה מקלילות לעומק. חווית הקריאה היא, אם כן, אקלקטית. יש קוראים שיתחברו לצד הקליל, הציני והמחויך של הספר, ואחרים לנרטיב המהורהר יותר.

מרים קוץ / בייבי בלוז, הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 283 עמ'