"אֶת אף אחד לא מעניין מה הישראלים מרגישים"

"אל תעשי את זה. את אף אחד לא מעניין עכשיו מה הישראלים מרגישים", את המשפט הזה שמעה רותו מודן בניו יורק ומי שאמרו לה אותו היו הסוכן האמריקני שלה והמתרגם שלה לאנגלית, כשהראתה להם את הפרויקט שעליו התחילה לעבוד אחרי ובעקבות 7 באוקטובר. כמו יוצרים ישראלים רבים, גם מודן הרגישה צורך דחוף להתבטא, אבל התקשתה. ״ספרי הקומיקס שלי למבוגרים מתעסקים באקטואלי, אבל הם פיקשן, הם מורחקים מהמציאות. הפעם המציאות היתה כל כך כל כך חזקה, שלהתחיל להמציא עליה הרגיש בלתי אפשרי״. ובכל זאת, מודן ניסתה, לפחות עד אותה פגישה בניו יורק. ״מכיוון שאני בעצמי לא הייתי בדיוק שלמה עם זה, ויתרתי. חזרתי לארץ, שכבתי בדיכאון על הספה ואמרתי: אני אלך על ההפך, אני אלך על לשמח את עצמי״.

התוצאה - ׳לולו וקופיק׳ (הוצאת ׳כתר׳), רומן גרפי קליל, צבעוני ומצחיק לילדים, המבוסס על סיפורים שנולדו לפני 25 שנים במדור בעיתון ׳עיניים׳. לולו וקופיק הם אחות ואח בעלי דמיון מפותח ותושייה, שחיים במשפחה לא שגרתית: אמא אסטרונאוטית, אבא יו"ר איגוד מגדלי הבננות בישראל. יחד הם יוצאים להרפתקאות, מאירוח אורחים בלתי צפויים באמצע הלילה ועד מסעות בין הבית לירח.
״חשבתי על הילדים הישראלים, אלו שנולדו לקורונה ואחר כך מלחמה, ואחר־כך עוד מלחמה: פצצות, מקלטים, הורים מוצפים. הילדים לא אשמים. בתוך הלא־נורמלי מגיעה להם ילדות נורמלית, שיהיו להם ספרים עליזים, עם הרפתקאות ועם צחוקים. בסופו של דבר, אני חושבת שהספר הזה הוא כן התגובה שלי ל־7 באוקטובר".

״חשבתי על הילדים הישראלים שנולדו לקורונה ולמלחמה: פצצות, מקלטים, הורים מוצפים. הם לא אשמים. בתוך
הלא־נורמלי מגיע להם לקבל ספרים עליזים, עם הרפתקאות וצחוקים. בסוף הספר הזה הוא כן התגובה שלי ל־7 באוקטובר"

קומיקס של אחרי מלחמה

ואכן, העולם של ״לולו וקופיק״ אופטימי עד היסוד. עולם שלעולם לא מאיים על הילדים, רק מפתיע. ״הספר הזה הוא בעצם על הילדות שלי ושל אחותי הקטנה דנה. זו ילדות של שנות ה־70, כשלילדים היה הרבה יותר חופש ועצמאות לטפס על עצים ולשבור ידיים, לחקור את העולם. יש בספר משהו מחוויית הביטחון הזו. הנחת היסוד היא שאנשים הם טובים ומעניינים. בשביל לולו וקופיק הכי טבעי שפונה אליהם איזו מבוגרת שלבושה כמו ביצה ושואלת 'רוצים לבוא איתי?', וברור שהם עונים 'כן, בטח'".

בסיפור הראשון בספר אמא של לולו וקופיק נוזפת בהם על כך שהם מתחילים דברים ולא מסיימים. בתגובה, אומרת לולו לאחיה: ״אני כל הזמן שומעת כמה חשוב לסיים, אבל אף אחד לא אומר כמה חשוב בכלל להתחיל״. ״זו טענה הכי נפוצה של הורים כלפי ילדים", אומרת עכשיו מודן, "אבל לפעמים הרבה יותר קשה להתחיל, כמו אז, כשהייתי על הספה ואמרתי ׳מה אני אעשה עכשיו?׳, אבל אם את עושה משהו שאת אוהבת, מה הבעיה להמשיך?". בספר לולו וקופיק נקלעים לפגישתם השבועית של חברי ״האגודה למען ההתחלה״, אגודה שבה מקפידים להתחיל דברים בלבד.

יש בסיפורים רעיונות ומסרים, כמו זה שהתחלות כן חשובות.
"יש שטות, ויש שטות שיש מאחוריה משהו. ופה זה באמת מבוסס על הטענה הזו שהורים יכולים להשמיע לילדים, אבל כתיבה לא צריכה לרצות ללמד. אמנות טובה תמיד מלמדת בעצמה, ולא בכוח. זה לא מנומס להתחיל לשפוך על אנשים אג'נדה. צריך לעניין ולהצחיק אותם. כמו שאמר סמואל גולדווין: אם יש לך מסר, תכתבי מברק. יש סיפור, שיהיה בספר השני בסדרה, שבו הם מקבלים פיל במתנה. הסיפור אומר: ׳דפיקה בדלת, פותחים, יש שליח עם פיל, ומכניסים את הפיל הביתה׳. כשרציתי לצייר את זה, פתאום שאלתי: רגע, פיל יכול להיכנס הביתה? לולו וקופיק גרים בקומה שלישית. פיל יכול לעלות במדרגות? הסתבכתי בסיפור הזה שבועות, וכל דבר יצא עם איזה מסר, כל ניסיון להסביר איך הפיל מגיע למעלה הפך את הסיפור לשיעור. הייתי צריכה לסובב לעצמי את הברגים במוח כדי לוותר על ההיגיון, ואז פתרתי את זה. הוא לא נכנס מהדלת, הוא נכנס מהחלון, עם מנוף״.

בית של רופאים

לא קל להתמסר לדמיון כשגדלים בבית שכולו מדע ורפואה. מודן ילידת 1966. אביה, פרופ' ברוך מודן, היה חוקר סרטן ובשנות ה־80 כיהן כמנכ"ל משרד הבריאות. אמה, פרופ' מיכאלה מודן, הייתה אפידמיולוגית שהתמחתה בחקר הסוכרת. אחותה הבכורה רופאה, והצעירה היא התסריטאית דנה מודן.

אנחנו נפגשות בביתה הנעים במרכז תל אביב. בן זוגה עופר ובנה הילל טורחים סביבנו ומציעים כיבוד. מודן אינה יכולה לעשות זאת, שבוע לפני פגישתנו שברה את היד המציירת שלה, ולא בטיפוס על עץ כמו ילדי שנות ה־70. ״תאונה נורא משעממת. הלכתי ברחוב עם קניות, היה משטח רטוב, ובשנייה הכל השתבש. היד תחזור, אני מקווה שתחזור למה שאני רוצה. שאוכל לצייר הרבה שעות וימים, וגם בעוד עשר שנים, טפו־טפו״.

מפחיד.
״אני לא זוכרת את עצמי אף פעם לא מציירת. בבית הספר אף פעם לא הייתי מהילדים הקוּלים, אבל ציורי הארנבים שלי היו פופולריים במחברות של הילדות המקובלות. המחשבה לא לצייר היא בלתי נסבלת״.
רק כשהיתה סטודנטית באקדמיה לאמנות ועיצוב ״בצלאל״, שכיום היא מלמדת בה איור כפרופסור חברה במחלקה לתקשורת חזותית, גילתה מודן שמה שעשתה מאז ומעולם יכול להיות גם מקצוע: קומיקס.

"כתיבה לא צריכה לרצות ללמד. זה לא מנומס להתחיל לשפוך על אנשים אג'נדה. צריך לעניין ולהצחיק אותם. אמנות טובה תמיד מלמדת בעצמה, ולא בכוח"

״זה היה בקורס הראשון שהמאייר והקריקטוריסט מישל קישקה פתח. הוא בא מבלגיה, מדינת קומיקס, ואני התאהבתי מהשיעור הראשון. כמו שבעופר התאהבתי ממבט ראשון, גם בקומיקס. לא היה בארץ קומיקס, מי חשב על זה כעבודה? קראתי ספר אחד של טינטין, אחד של אסטריקס, היו חוברות של פופאי. אהבתי את זה, מאוד, אבל לא חשבתי שסיפורים בציורים זה דבר בפני עצמו. בבצלאל הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות".

איך הרופאים בבית הגיבו על הבחירה בקומיקס?
״אבא שלי חשב שזו טרגדיה, שהעולם איבד רופאה מוכשרת. בשבילו רפואה היתה המקצוע היחיד. אם את ממש לא מוכשרת, אז תהיי עורכת דין או רופאת שיניים. אמא שלי סתם חשבה שזה משונה. בסופו של דבר הם השלימו עם זה, כי גם ההורים שלי היו פנטזיונרים, וגם להם היה משהו שהם נורא רצו לעשות. אצלם זה היה המדע״.
עם סיום הלימודים הציע לה דודה, מהוצאת מודן, לערוך גרסה עברית של המגזין הסאטירי ׳Mad׳. היא וירמי פינקוס, הסופר וחברה הטוב מימי הלימודים בבצלאל, עבדו על המגזין במשך שנה וחצי, עד שנסגר. מהכישלון הסיקו השניים שאם כבר להיכשל, מוטב להיכשל במה שהם באמת רוצים לעשות. כך נולדה "אקטוס", הוצאת קומיקס קטנה וקבוצה סגורה של יוצרים, שמראש כיוונה לפרסום באנגלית. "בזמנו לא רצו להוציא אותי בארץ כי 'קומיקס לא מוכר'. בשנות ה־90 עשיתי ספר עם אתגר קרת אבל זה כי זה היה אתגר קרת, וגם אז ההוצאה היתה מאוכזבת מרות מהמכירות".

חשבת לוותר?
״אני לא בן אדם שמתייאש כל כך, תמיד חושבת מה הלאה. ידעתי שאני רוצה לעשות קומיקס, ואם אני לא יכולה לעשות את זה בארץ, אז אני אעשה את זה במקום אחר. היתה ביקורת על הבחירה לפרסם באנגלית, אמרו עלינו שאנחנו סנובים. אבל את לא עושה את זה למגירה, את רוצה שיקראו". בסוף מה שהיה האתגר, הפך גם למקור של חופש. "כשאין מסורת - את צריכה להמציא הכל בעצמך, אבל מצד שני, את לא חייבת כלום לאף אחד. צייר קומיקס אמריקני, או צייר קומיקס צרפתי, או יפני, הם לא יכולים ליצור בלי שזה יתייחס לכל האמנים שקדמו להם. הם יכולים להתנגד, לעשות ההפך ממה שהיה, אבל זה עדיין ביחס למה שהיה לפניהם ומה שיש לידם, הם לא פועלים בחלל ריק. פה אין כללים לבעוט בהם".

מה מחכה לדור הבא של סצנת הקומיקס בישראל?
״יש בארץ אנשים מוכשרים בטירוף, שבוערים מרצון לעשות דברים. ברגעים הטובים זה מזכיר לי את הסיפורים של רוברטו בולניו על מקסיקו סיטי בשנות ה־70, כשהפוליטיקה היא טירוף ואלימות, והסופרים והמשוררים העניים יושבים בלילה, מדברים על שירה. חסרים פה הפלטפורמות והקהל, וחסרה מסורת, ואנחנו בתחרות עם מפלצת הבידור. לסטודנטים יש את הפחדים והחרדות שלהם, והם צודקים. פעם הייתי אומרת לסטודנטים: ׳אם תרצו, תעשו, כבר תמצאו את הדרך׳. היום אני לא אומרת את זה כל כך בקלות״.

כבוד פולני

אבל אי אז בשנות ה־90, דברים נראו אחרת. "התמזל מזלי לצאת מבצלאל בשנות ה־90, כשהיתה הרגשה שיש יותר אפשרויות". ב־1996 נסעו חברי "אקטוס" לאנגולם שבצרפת, פסטיבל הקומיקס הגדול באירופה. ״חשבנו שנבוא וכולם יקנו וירצו את הקומיקס שלנו. בפועל לא מכרנו, אבל בגלל שהיינו ׳הקומיקס מישראל׳ כן היינו אטרקציה. כל דבר היה נראה לנו הצלחה מטורפת, וככה המשכנו עשר שנים״. עם המיתוג הגיעו הציפיות. ״הקומיקסים שלנו תמיד היו על משפחה ואהבה, אבל כולם רצו שנעשה קומיקס 'על המצב'. אותי, אז, לא עניין להגיד את הדעה שלי. רציתי להעביר מה זה לחיות כאן״. במשך שנים חיפשה דרך ליצור בלי לנקוט עמדה.
״הדברים התחברו לי בתקופה של הפיגועים, ב־2001 בערך. בחדשות סיפרו שהגיע מטוס קטן מלבנון, הטייס לא הזדהה, ופחדו שזה טרוריסט שבא לפוצץ את עצמו, וחיל האוויר יירט אותו. ואומרת כתבת החדשות, עם הקול הזה, המרוחק והאובייקטיבי, שגופת הטייס נפלה, בלי ראש, על שולחנה של מנהלת בית הספר במכמורת. זה היה כל כך גרוטסקי, ואמרתי שחייבים לעשות מזה קומיקס".

"הזמינו אותי לפסטיבל קומיקס בברזיל. היתה סערה, מחאות. אמרו לי: ׳יהיו הפגנות, ינסו לפוצץ את האירועים'. מה שכאב יותר היה כשקוראים כתבו לי שהם מאוכזבים שאני 'לא מתבטאת מספיק נגד הג'נוסייד'. כשכתבו לי שזרקו את כל הספרים שלי מהבית"

ועשית.
״הגיבורה של הסיפור היא אישה צעירה שבעלה היה טייס, המטוס שלו נפל בלבנון, כבר שבע שנים אין איתו קשר, ולה יש חבר חדש. היא עומדת על החוף, ליד אבא של בעלה שבטוח שהטייס הוא הבן שלו שאיכשהו הצליח לחטוף מטוס ולחזור הביתה. החבר החדש שלה לא רוצה שהבעל יחזור, אבל לא יכול להגיד את זה. בסוף חיל האוויר מפציץ את המטוס והגופה נופלת על החוף. ברגע שיש גופה, וגם אין לה ראש, הכל מתהפך. הזקן אומר: ׳אה, זה לא גדי׳. והחבר אומר: ׳איך אתה יודע שזה לא גדי? בוא נחפש את הראש׳.
"זה הסיפור הפוליטי הראשון שלי, והוא סיפור על זה שהעובדות לא משנות. אנשים לא משנים את הדעות שלהם בגלל עובדות. דרך הסיפור הזה גיליתי את הקול שלי, לנסות להיכנס לראש של אנשים ולהבין. אין אצלי רעים, יש עמדות. עמדות שנובעות מחולשות, או מצבים, או רגשות. זה נתן לי ערוץ לדבר עם אנשים בחו"ל, לומר: אלה העובדות, אתם תשפטו. אני לא רוצה להיות השופטת, ואני לא רוצה להיות ׳היהודייה הישראלית הטובה׳".

איך הוא התקבל?
״הסיפור הזה משך המון תשומת לב. ואז המו"ל שלי ביקש ספר באורך מלא. הילל היה אז תינוק, אני הייתי מול המחשב וצרחתי מהתרגשות, עופר רץ לראות אם הילד לא נפל מהמיטה. מייד נתקפתי חרדה, ואז, אחרי יום אמרתי 'בטח'. עשיתי את ׳Exit Wounds׳, והחיים השתנו״.
׳Exit Wounds׳ ראה אור ב־2007 בהוצאה קנדית. הספר עוקב אחרי קובי פרנקו, נהג מונית תל־אביבי, שניתק קשר עם אביו. חיילת צעירה, המאהבת של האב, מבשרת לקובי כי נראה שהאב הוא ההרוג הלא מזוהה בפיגוע התאבדות בחדרה. הספר זכה בפרס אייזנר, ״האוסקר של הקומיקס״, וב־2008 יצא גם בעברית, בשם "קרוב רחוק" (עם עובד).

אייזנר הוא פרס רציני. מאוד.
״נסעתי לקומיקון בסן דייגו. הטקס עצמו היה מקסימום קיטש - עמודים יווניים כאלה, אבל רק עד הקו של מצלמות הטלוויזיה. אחרי הקו של המצלמות הכל נראה כמו מתנ"ס. זה היה שינוי מטורף. עד אז עשיתי קומיקס יום בשבוע ורק סיפורים קצרים, כלכלית לא יכולתי יותר. אחרי הפרס פתאום יכולתי לעשות קומיקס בתור מקצוע״.

מאז ראו אור שני רומנים גרפיים נוספים. ׳הנכס׳ (2013) מספר על סבתא ונכדה שנוסעות לוורשה בעקבות רכוש משפחתי שאבד בשואה (וזיכה את מודן בפרס אייזנר שני, וב־2024 עובד לסרט הביכורים של אחותה דנה). אחריו בא ׳מנהרות׳ (2020), סאטירה על בתו של ארכיאולוג שחופרת מתחת לגדר ההפרדה בחיפוש אחר ארון הברית.
עם הספרים באו נסיעות בעולם, מפסטיבל קומיקס אחד למשנהו. ״פגשתי אנשים מקסימים, דיברתי על הספרים שלי, חזרתי הביתה ועשיתי קומיקס, וזה היה כיף חיים. אבל זה נגמר עכשיו״. מאז תחילת המלחמה, מלבד מה שנקבע מראש, ההזמנות פסקו. ״בעבר כשהיו תקריות זה נראה לי לא קשור אלי, לא אישי. עכשיו זה אחרת, כי הכמות והעוצמה הן אחרות״.

היו ביטולים?
״בטח. בעיניי זה מגוחך. הרי אפשר לדבר, גם איתי. אבל אני מקבלת את זה. מה שכאב יותר היה כשקוראים כתבו לי שהם מאוכזבים ממני, כי אני 'לא מתבטאת מספיק נגד הג'נוסייד'. כתבו שהם זרקו את כל הספרים שלי מהבית. לפני שנה הזמינו אותי לפסטיבל קומיקס בברזיל. היתה סערה, מחאות שלא יזמינו אותי. אמרו לי: ׳יהיו הפגנות, אולי ינסו לפוצץ את האירועים, את רוצה לבוא?׳ יש לי כבוד, הכבוד הפולני. אמרתי: ׳אתם רוצים שאני אבוא?׳ אמרו: ׳כן, מאוד׳. ׳אם אתם רוצים, אני באה׳. ואז שתיקה, שתיקה, שתיקה, ובסוף כתבו לי שלא. כעסתי, אבל אני מבינה את זה. אני כאב ראש בשבילם. קצת אחרי כן, המוזיאון היהודי בסאו פאולו הזמין אותי, ונסעתי. באה חבורה של קומיקסאים ברזילאים צעירים, וסיפרו לי שמי שנלחם להחרים אותי היו הקומיקסאים הברזילאים. הם בעצמם פנו לארגונים הפרו־פלסטיניים שיצטרפו אליהם, והפלסטינים לא רצו. אמרו: ׳למה שנחרים אותה? היא אמרה משהו?׳ אז הקומיקסאים התחילו לקרוא את הספרים שלי ולחפש הוכחות שאני בעד ג'נוסייד. לא הצליחו למצוא. בסוף הוציאו כל מיני משפטים מתוך ׳מנהרות׳ וטענו שאני ציונית, ואז לפלסטינים לא היה נעים לא להצטרף. מבחוץ את יכולה להגיד: ׳הנה, החרימו, אנטישמים, שונאי ישראל׳. מבפנים את רואה מאבק כוחות של אנשים, וכל אחד עם השטויות שלו״.

יש אמנים ישראלים שמקדימים ומצהירים על עמדותיהם כדי שיקבלו אותם בחו"ל.
״אני לא רוצה את חותמת הכשרות. זה לא אומר שאני לא שמאלנית, או שאני לא נגד הכיבוש, אבל להגיד את זה כדי להתקבל זה משפיל בשבילי. אני לא יוצאת נגד האקטיביסטים שכן אומרים, להפך, אני חושבת שכל אחד צריך להתנהג באותנטיות שלו. מה אני כבר עושה? מקסימום הולכת להפגין בקפלן, שזה עשר דקות הליכה מהבית שלי״.

למה לא לכתוב על המלחמה בדרך שלך, זו שמנסה להבין את כל הצדדים?
״אני שוב בעמדה שבה הייתי לפני 25 שנה, כשלא ידעתי איך להגיד את זה. כשלא מצאתי את הקול. הכל הפוך מכל מה שחתרתי אליו. תמיד חתרתי להבין את כולם, ולהסתכל על הרגשות ולא על העובדות. זו לא התקופה. אנשים כל כך כאובים, כל כך רגישים, אף אחד לא יכול להקשיב. אנשים מרגישים שהכל נורא בוער ונורא מסוכן, וצריך להציל מהאסון שהצד השני יביא״.