"כל מה שזז חייב למות" היא יצירת ביכורים שאפתנית על הלם קרב

טרומן קפוטה אמר פעם: "סופר צריך לייבש את דמעותיו לפני שהוא כותב את הטרגדיה שלו" - אמירה שבליבה ניצב עיקרון האומר שכדי להפוך כאב לספרות נדרשים מרחק ועיבוד, ושיש לשוב אל הדף כשהחוויה אינה רק פצע פתוח. למשל, אהרן אפלפלד כתב על קורות השואה ומלחמת העולם השנייה באיפוק רזה, שהעצים את המתואר בסיפורים. בעקבות 7 באוקטובר, הספרות הישראלית שופעת ספרים הנעים בין וידויים כואבים ואותנטיים של חטופים וחיילים, לבין תגובות מיידיות שטרם עברו דרך המעבד ההופך חוויה לספרות. יוצא ראוי מכלל זה הוא קובץ הנובליטות של אשכול נבו "הלילה הארוך ביותר", שבו הטבח והמלחמה חורגים מעדוּת והופכים למעשה ספרותי.
את ספר הביכורים של עידו שיר־וקנין, "כל מה שזז חייב למות: או במה אשמו הלימונים?", מעניין לקרוא על רקע זה. השפעה ספרותית בולטת על ספרו של שיר־וקנין היא קורט וונגוט. שיר־וקנין מזכיר את וונגוט, מחבר "בית מטבחיים 5", ספר שנולד בעקבות חוויותיו של וונגוט כחייל בהפצצת דרזדן בסוף מלחמת העולם השנייה. "בית מטבחיים 5" הוא רומן על אדם שלא מסוגל לחוות את הזמן והמציאות ברצף, ולכן נע בין עבר, הווה ועתיד, והטראומה שלו נעשית למבנה הספרותי.
גם אצל שיר־וקנין המלחמה לא מסתיימת כשהחייל פושט את המדים - היא ממשיכה להתקיים בתודעה, בגוף, בבית, ובעיקר בשפה. הניגוד שהרומן מציב, "כל מה שזז חייב למות" כנגד "כל מה שזז שואף לחיות", נושא אף הוא משהו מן הפרדוקס הוונגוטי - מול עולם שהמלחמה הפכה בו את המוות לחוק, הספרות נאחזת באפשרות של חיים.

המלחמה לא מסתיימת כשהחייל פושט את המדים והספר נושא פרדוקס: מול עולם שהמלחמה הפכה בו את המוות לחוק, הספרות נאחזת באפשרות של חיים.

גיבור הספר הוא חייל ביחידה קרבית שמוצבת בעזה. ההמצאה המרכזית והיפה ביותר של שיר־וקנין היא הדרך שבה נשללת מהחייל השב שפתו. החייל וחבריו ליחידה מסתובבים בעזה ההרוסה והנהרסת בין אינספור כתובות גרפיטי, כשהם עוברים ליד אחת מהן, גדולה במיוחד, שבה כתוב "התחלנו לדבר בערבית". הרעיון המטאפורי של הכתובת קובע שחיילים ישראלים חוששים שהם הפכו דומים לפלסטינים באלימות שלהם. אבל שיר־וקנין הופך את המשפט הכתוב ממטאפורה להוראות הפעלה ולמציאות העלילה. העברית שבפה של הגיבור שלו נחרבת: "גם כשמאוד השתדלתי, כל מה שהצלחתי להגיד בעברית היה 'חולה, אין רופה, לא תירו', לא ידעתי למה".
אובדן השפה נעשה אובדן העולם. "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי", כתב ויטגנשטיין, ועולמו של החייל מתכווץ. הערבית עומדת בינו לבין הסביבה, והוא לא מצליח להסביר את עצמו למשפחתו או לחזור לעבודתו כמורה לספרות.
בהדרגה מתברר שהעברית לא נמחקה כליל. שׁוּרָה, המטפלת של הגיבור בעלת השם הלא־נפוץ, הזהה לשם הבסיס הצבאי ששימש מרכז לאומי לזיהוי קורבנות הטבח בזמן חרבות ברזל, מציעה שמה שהוא לא מצליח לומר - הוא יכול לכתוב. ואכן, העברית מצליחה לעלות לכתב. הכתיבה הופכת מקלט של זהות: במרחבה הוא מתעד התפרקות עולם, במרחבה מנסה להשיב לעצמו עולם שאבד. הכתיבה היא גם שמובילה אותו בחזרה הביתה, לבנו הקטן ולבן הזוג שלו.
לצד סוגיית השפה, שיר־וקנין מעמיד שני דימויים חזקים נוספים: האחד הוא הריחוף. החייל תמיד נמצא כמה סנטימטרים מעל הקרקע. ככל שהרומן מתקדם, הוא "נוחת" ומתקרב לארץ - סימבול שמזכיר את שירה של דליה רביקוביץ, מהמשוררות הפוליטיות הבולטות בשירה העברית, "רחיפה בגובה נמוך", המעמיד במרכזו את המצב הדיסוציאטיבי. הדימוי השני הוא פֶה שהופך לחור שחור אלסטי ונושם, מכתש פעור לאחר הפצצה - דימוי שמעלה על הדעת את "הצעקה" של אדוורד מונק. הפה שנעשה חלל מצטרף לדימויים האחרים, כגרסה נוספת לחוויה של אדם שחזר מהמלחמה, אך עדיין לא חזר לגמרי אל העולם.
אך יצירה ספרותית אינה עשויה מרעיונות. הכתיבה ברומן היא אסוציאטיבית באופן שאינו תמיד מנומק. אף שמדובר בספר בן 224 עמודים, התחושה לאורך הקריאה היא שהספר היה מרוויח מעריכה נוקבת יותר, שהיתה מותירה נובלה מהודקת בהרבה. דימויי מפתח רבים נראים מאולצים ומתחכמים, ובשלב מסוימם משתלטים על העלילה ומקהים את ההיבט החשוב המדווח מזוועות המלחמה.
עם זאת, בעומק העודפות הזו טמון יסוד ספרותי של ממש. "כל מה שזז חייב למות" הוא רומן בעל עמדה. השקפת העולם האנטי־מלחמתית מזדהרת בפסקאות שבהן התחביר נשבר והפרוזה נעשית סדוקה וסהרורית, ומזכירה את הפרוזה האנטי־מלחמתית המעולה של יורם קניוק. לפנינו יצירה בוסרית שמבוססת על רעיון טוב, דמיון ספרותי מפותח ועמדה מוסרית, אך חסרה משמעת אמנותית שיודעת לא רק להמציא, אלא גם למחוק. אם יש כאן הבטחה, היא נמצאת דווקא במה שהספר עדיין לא יודע לעשות עד הסוף.