מבעד לציוץ הציפורים, אגי משעול אינה שומעת את קולות המלחמה

הקיץ הלכה לעולמה המשוררת הפינית אווה קִילפִּי. קשה להאמין, אבל עבור אוהבי שירה רבים בישראל המשפט הזה אומר משהו, אפילו צובט את הלב. ב־20 השנים האחרונות שיריהם של קילפי ושל כמה משוררים סקנדינבים נוספים (אולב האוגה, רולף יאקובסן ואחרים) תורגמו לעברית והצליחו לגעת בלבבות. במקרה של קילפי, והיא לא היחידה, השירה שלה קוסמת בזכות שפה פשוטה ולא מתחכמת, תיאורי חיי כפר מלאים מגע עם צמחים ובעלי חיים, והתבוננות עצמית שנובעת מבדידות ומזקנה שיש בהן השלמה ושלווה. מדי פעם מופיעים איזו סאונה, איזה פיורד, אולי קצת שלג - שלווה סקנדינבית נוגה שהיא ההפך הגמור מההווה הישראלי הפוליטי, המלחמתי, הלוהט והרועש. שירים סקנדינביים, הנלמדים בסדנאות כתיבה ובשיעורי ספרות, נשלחים בקבוצות ווטסאפ שמוקדשות לשירים אהובים ומופצים ברשתות החברתיות.

אגי משעול לא כותבת בנורבגיה, והשירים המעניינים ביותר בספר הם אלה בהם המלחמה מאיימת לנפץ את המרחב הפואטי המנותק והמכונס שהספר מבקש לברוא

כל ההקדמה הזו כדי לציין שמהספר החדש של אגי משעול, שהשנה חגגה את יום הולדתה ה־80, ניכר שהיא היתה רוצה להיות אווה קילפי. משעול היא אחת המשוררות הישראליות המפורסמות והאהובות ביותר כיום. רבים משירי ספרה החדש כוללים אותו מתכון סקנדינבי: שירים פשוטים בשפה פשוטה, שכוללים התבוננות עצמית מהורהרת ותיאורי חיי כפר שלווים. אלה רכיבים שהופיעו כמובן גם בספרים קודמים של משעול, ובכל זאת, בספר הזה המינון עולה, כמעט עד מנת יתר. פיקוס, ברוש אצטרובלים ופקאנים, תרנגול שקורא בבוקר, קרפדה בגשם הראשון, סיסים בשמיים וחתולה על הספה; כולם עוטפים הרהורים על החיים, על הזדקנות, על בדידות, על חברות ועל יופי.
הנה למשל שיר בשם "אוקטובר": "תִּקְרַת הָעוֹלָם הִנְמִיכָה / עַד לְמִדַּת אָדָם, / לֹא הַתְּכֵלֶת הָאֵינְסוֹפִית שֶׁל הַקַּיִץ./ עֶדְרֵי קוּמוּלוּס רוֹבְצִים בַּשָּׁמַיִם, / תְּפוּחִיּוֹת צֶמֶר שֶׁלֹּא מִתְפָּרְקוֹת / מֵאַרְמוֹן לְדֹב אוֹ לְשָׁפָן. / כָּאן עַל הָאֲדָמָה / הַחֹרֶף עוֹד מִתְאַפֵּר, / מְגַלֶּה רַק קְצָת / יָרֹק וְסַגְרִיר. / זְבוּבִים מִתְדַּפְּקִים עַל שִׁמְשַׁת הַחַלּוֹן / צוֹנְחִים לַמְּסִלּוֹת / וְעוֹד שָׁנָה".

אני מניח שמדובר במקרה, אבל מדהים כמה שיר הסתיו הזה, שנע בין העננים בשמיים לזבובים על החלון, דומה לשיר של המשורר הנורבגי רולף יאקובסן (בתרגום סבינה מסג וחנה מאי סבנדל): "בְּעוֹנַת הַפֶּטֶל, צְרָעוֹת / עָפוֹת לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְשׁוּב אֵינָן / מַצְלִיחוֹת לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶך הַחוּצָה. יוֹם אַחַר יוֹם / הֵן נוֹהֲרוֹת בְּקוֹל זִמְזוּם, מִתְנַגְּשׁוֹת בַּזְגוּגִיּוֹת / וְנֶעֱרָמוֹת עַל הָאֶדֶן, עַד שֶׁאֶפְשָׁר לְטַאטֵא אוֹתָן לְתוֹךְ יָעֶה. // גַּם בְּפָנַי וּבְפָנַיִךְ נִצָּבִים / מַחְסוֹמִים נִשְׂגָּבִים מִבִּינָתֵנוּ. פַּעַם אַחַר / פַּעַם נָטִיחַ אֶת רֹאשֵׁנוּ כְּנֶגֶד מַשֶּׁהוּ שֶׁאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה. / עַד שֶׁגַּם אוֹתָנוּ יְטַאטְאוּ מִשָּׁם אַחַר כָּבוֹד. / אֶלָּא אִם כֵּן מִישֶׁהוּ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אוֹ בֶּעָבִים מֵעַל / לְגַמְרֵי בְּמַזָּל / יִפְתַּח פִּתְאוֹם חַלּוֹן וְנַעֲבֹר".

ובכל זאת, אגי משעול לא כותבת בנורבגיה, ולשיר שכותרתו "אוקטובר" יש בישראל מטען נוסף וכבד עד מאוד. במקרה הזה הוא מטעין באופן מרומז את כל השיר, שלכאורה עוסק רק בסתיו ובטבע, בתחתית כפולה בנימת "החיטה צומחת שוב". ואכן, השירים המעניינים ביותר בספר הם אלה שבהם המלחמה מאיימת לנפץ את המרחב הפואטי המנותק והמכונס שהספר מבקש לברוא. למרות הרצון הברור לנתק את השירה מכל מה שמתחולל מחוץ למרחב ה"סקנדינבי" של הטבע, הבית, התודעה והשירה, המלחמה מתעקשת להיכנס: "בּוּמִים מֵעַזָּה לֹא יִכָּנְסוּ הַלַּיְלָה / לַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁהוּא עֵין הַסְּעָרָה שֶׁלִּי".

משעול, שכתבה באוקטובר 2023 "אֲנִי מִתְחַבֵּאת בְּתוֹך הָעִבְרִית", מתייחסת למתח הזה במפורש גם בספר החדש. בשיר שכותרתו "הטבע לא מתעניין בחדשות", היא כותבת: "מַפְצִיצִים חַגִּים מֵעַל בֵּיתִי, / תַּחְתָּם צִפּוֹרִים וְחַמָּנִיּוֹת / מְבֻלְבָּלוֹת / שֶׁכְּבָר לֹא יוֹדְעוֹת לְאָן / לְסוֹבֵב אֶת הָרֹאשׁ // וְשׁוּב סְתָו, / נַחְלִיאֵלִי חָצָב / וְכָל חֲבוּרַת הַיַּלְדוּת". הטבע אולי לא מתעניין בחדשות, אבל הרבה ישראלים דווקא כן, פעמים רבות כנגד רצונם. וכך, הניסיון של אגי משעול להתנתק ולהתכנס, להיות משוררת סקנדינבית בישראל של 2026, הוא מובן וללא ספק מעורר אמפתיה, אך נידון לכישלון.