"הייתי צריכה להתחנן שייתנו לי צ'אנס, היום לא מפסיקים להתקשר"

בשנת 2016 כתב היד של "כשהגלים מתחזקים" כבר היה מוכן. הקוראות בקבוצת הפייסבוק של הסופרת, שרון צוהר, קיבלו טעימות, פרק אחרי פרק, ולאט־לאט נחשפו לרומן הסוער בין המפקד הקשוח בשייטת 13 לאישה הראשונה שמנסה לצלוח את המסלול. קהל הקוראות של צוהר כבר ספר את הימים עד ליציאת הספר, אבל נותרה רק בעיה אחת: שום מפיץ לא הסכים לקחת עליו את הסיכון. הספר, שאמור היה לצאת בהוצאה קטנה בשם "יהלומים", היה בסכנה. הרי בלי מפיץ אין ספר על המדף בחנות.

"התעקשתי ש'כשהגלים מתחזקים' יהיה הספר הראשון של 'יהלומים' שייכנס לרשתות הגדולות. עד אז מכרנו רק באתר", מספרת צוהר. "בשלב מסוים אמרתי ללינדה מזרחי, המו"לית: 'אם את לא מכניסה את זה לחנויות, אני מוציאה אותו לבד'. לא באמת התכוונתי, רק רציתי ללחוץ עליה קצת. היא נבהלה, והצליחה לסגור עם מפיץ קטן".

ההימור הצליח מעל ומעבר למצופה. "כשהגלים מתחזקים" הפך ללהיט היסטרי שסחף עשרות אלפי קוראות, ובהמשך הפך לסדרת ספרים שסייעה לביסוס מעמדה של "יהלומים" כאחת ההוצאות הרומנטיות החזקות בשוק.

איך ממשיכים?

אני פוגשת את צוהר כמה ימים לפני השקת "אם יום אחד", ספרה ה־21 והשמיני בסדרת "כשהגלים מתחזקים", שנכתב בצל אירועי 7 באוקטובר. הגיבור, ברק בראל, מנווט את חייו בין סבבי מילואים ומתאהב באופיר, שהתאלמנה ב־7 באוקטובר ונותרה עם שני ילדים קטנים. זו הפעם הראשונה שבה צוהר, דודתו של החלל החטוף עומר נאוטרה ז"ל, מתייחסת בספריה למלחמה.

"כולנו עברנו תקופה קשה מאוד, וגם המשפחה שלנו", היא אומרת. "אני דודה של חלל חטוף, הבן שלי התגייס לפני שמונה חודשים, ובני הדודים כולם קרביים. בתוך המלחמה עצמה לא יכולתי לגעת בזה. עכשיו הגיע הזמן, כי הכתיבה היא הדרך שלי לעבד את המציאות, והשכול לא עוזב אותנו.

"השאלה שמעסיקה אותי היא איך ממשיכים הלאה. אני לא מתכוונת רק להחזיק מעמד בשביל הילדים. אני מתכוונת לגלות מחדש את הטעם בחיים אחרי שראינו כל כך הרבה רוע. אני מסתכלת בהערצה על אנשים כאלה, שאומרים: 'לא מתי באירוע הזה, אני חיה, ואני הולכת לחיות את החיים הכי טובים שאפשר'. חייבים לאחוז באופטימיות. לכן בספר, דרך הילדים של אופיר, ברק פתאום מסתכל על העולם בעיניים של ילד שעוד לא ראה את כל מה שאנחנו ראינו, ומתלהב מכל דבר קטן".

בניגוד לברק מהספר "כשהגלים מתחזקים", כאן אנחנו פוגשות ברק בוגר יותר, אבל גם עייף ומרוקן מהמלחמה.

"הוא בפוסט־טראומה. זה בלט לי בסיפורים של 7 באוקטובר: הרבה אנשים לא חושבים שהם בפוסט־טראומה, אבל הם כן. כמוהם, ברק ממשיך כי צריך להמשיך, אבל אז הוא מגיע הביתה ולא מוצא את עצמו באזרחות, לא מצליח ללמוד או להרים את העסק שלו שמת במלחמה".

הרגשת שהקוראות מצפות ממך לרומנים רומנטיים מסוג מסוים, ואולי כאן יש נושא נפיץ וכבד יותר?

"בסופו של דבר אני כותבת בשבילי, כאילו אף אחד לא הולך לקרוא את זה, ואני נותנת לזה להנחות אותי כל הזמן בכתיבה. אחרת אי אפשר להתמודד עם הלחץ. הכי גרוע, זה יישאר במגירה. אני מרגישה בטוחה בסיפור, כי הוא בא ממקום מאוד פנימי, מהלב".

"רציתי להיכנס לעשירייה הפותחת של צומת ספרים, והם אמרו: 'אין לנו רומנטיקה בעשירייה'. אז אמרתי לנציגה שלהם, כמו ילדה קטנה שמתחננת: 'תני לי סיכוי אחד, אני לא אאכזב אותך'" 

דון קישוט

"כשהגלים מתחזקים" מכר עשרות אלפי עותקים, ועדיין נשאר ספר שהיה מוכר בעיקר לקהילה הרומנטית המקומית. סדרת המיקרו־דרמה שהתבססה עליו ושעלתה השנה באפליקציית v1 מבית קשת - הפכה אותו למיינסטרים, כשפרקי הסדרה זכו לכ־38 מיליון צפיות. הדרך לעונה השנייה של הסדרה, שמבוססת על רב־מכר נוסף של צוהר, "להתאהב ולהישאר בחיים" - היתה קצרה. "העונה הראשונה היתה כמו דון קישוט שיוצא למסע בלי לדעת לאן הוא הולך", מספרת צוהר. "היו רק חמישה ימי צילום, מ־6 בבוקר עד 11 בלילה. זה גיבש את כולם, והרגשנו שאנחנו חלק ממשהו מיוחד וחדש.

"לעונה השנייה כבר הגענו אחרי עשרות מיליוני צפיות. האווירה היתה אחרת. לא לרעה, פשוט שונה. כשאת עושה משהו קטן וניסיוני, לאף אחד אין ציפיות. עכשיו אנשי טלוויזיה אמרו לנו שעשינו משהו שאין לו אח ורע בישראל, וכולם מדברים על זה ברחוב, גם המתנגדים".

יש גם כאלו שצוחקים על זה.

"למי שראה רק כדי לצחוק עלינו אני אומרת: אתם עדיין לא מפסיקים לדבר על זה, אז לבריאות לכם".

המיקרו־דרמה לא היתה התוכנית המקורית. לפני סדרת הרשת היו שנים של הצעות, משאים ומתנים ולא מעט תסכול. "הרעיון לעשות מהספר סדרה הגיע בעיקר מהקהל והתגלגל הרבה זמן בין כמה חברות הפקה", היא אומרת. "לכל אחת היה רעיון אחר שמשנה את הספר ועושה כל מיני דברים שלא נראו לי. למשל, לא היתה רק אישה אחת במסלול השייטת, אלא שלוש נשים שהן קלישאות - דתייה לשעבר שהיא לסבית, רוסייה ששוחררה מהכלא, ועוד. עלה רעיון הזוי שיש משט דמוי המרמרה, וכדי לגשת לנושא בצורה עדינה יותר - מפקד השייטת חייב לקחת לשייטת נשים. זה נורא עצבן אותי".

האפשרות לעיבוד טלוויזיוני גדול לא פיתתה אותך?

"בסוף לא מעניין אותי הכסף, לא מעניין אותי כלום, אני רוצה לספר את הסיפור שלי, והסיפור הזה היה הכי רחוק מהסיפור שלי שאפשר. ברגע שהבנתי לאן הכיוון הולך, ביטלתי את כל העניין".

מדהים שספר כל כך אהוב לא הצליח למצוא בית במשך הרבה זמן.

"מצד אחד יש את הקהל המטורף הזה שמת לראות את הסיפור כמו שהוא, ומצד שני יש את ברוני הטלוויזיה, שחושבים שהקהל רוצה משהו אחר לגמרי. זה כמו שהיה לפני הרבה שנים עם חנויות הספרים, שחשבו שרומנטיקה זה לא ספרות. אני רציתי להביא רומנטיקה נקייה מכל המסביב, מכל האג'נדות. בשטח, הקוראות רוצות את הרומנטיקה הרגילה, גבר שמתאהב באישה ואישה שמתאהבת בגבר. לאנשי הטלוויזיה הסיפור המסורתי הזה לא נראה מספיק. ואני כל הזמן אמרתי: אתם לא מבינים כלום. יש את הקהל, ויש אתכם במגדל השן שלכם, ואתם מנותקים".

"אני חיה בתפר. גדלתי חילונית, וכשחזרתי בתשובה הלכתי עד הסוף, אבל בראש אני לפעמים מאוד חילונית, ואני מבינה את שני העולמות כי שניהם שלי. גם להוציא את הספרים בשמי זו היתה החלטה. ידעתי שיקראו אותם המחנכים של הילדים, החבר'ה בצבא של בעלי, הילדים בכיתה. אבל במשבר גיל ה־40 החלטתי להפסיק להתבייש במי שאני, ואם יש מישהו שזה נתקע לו בגרון - זו הבעיה שלו. כנערה קראתי ספרים שבהם הדלת נסגרת בדיוק ברגע המעניין, וכאישה בוגרת סקס נראה לי חלק טבעי ממערכת יחסים. אצלי זה עדין, פחות תיאורים ויותר אווירה. הדמיון הוא האיבר הארוגני הכי חזק"

"כיוצרת, כואב לי"

דווקא מתוך התסכול על "ברוני הטלוויזיה", כפי שצוהר מכנה אותם, נוצרה ההזדמנות הגדולה. צוהר ומזרחי זיהו שמיקרו־דרמות הופכות לתופעה בחו"ל, והאמינו שהן יכולות להצליח גם בארץ. אבל המכשולים היו גדולים: עוד לא היו פלטפורמות מקומיות לשידור הפורמט, ולא נמצאו מימון מתאים וגורם שיידלק על הפרויקט.

הישועה הגיעה ממקום לא צפוי. בסטודיו ענני מבית סקיידאנס נוהגת המנכ"לית, אורלי אטלס־כץ, לקיים מפגשים שבהם גם העובדים הזוטרים ביותר יכולים להציע רעיונות יצירתיים. באחד מהם קמה שירה גרינשפון והצביעה על הטירוף סביב ספרים רומנטיים בבוקטוק ועל גל המיקרו־דרמות בחו"ל, ושאלה למה אין את זה כאן. ההצעה התקבלה, וגרינשפון הפכה לתסריטאית ולבמאית הסדרה. לתפקיד הגיבורים, מורן סתיו והראל שי, לוהקו מישל פרו, שהיתה מוכרת אז בעיקר מסרטונים קומיים בטיקטוק, וידין גלמן ("תמונת הניצחון", "המנצחים").

היה קשה להביא את גלמן לפורמט חדש ולא מוכר?

"כן, הוא שחקן מעולה, והוא לא רץ לאודישן. יש לו שם שהוא בנה, וזה היה פרויקט ניסיוני, עם במאית שזה הפרויקט הראשון שלה ומול שחקנית שזה תפקיד המשחק הראשון שלה. היה לנו מזל ענק שהוא שיחק בסרט הגמר של שירה באוניברסיטה, אז הוא הכיר אותה וסמך עליה. אני חושבת שבלי זה הוא היה מתלבט מאוד".

בעונה השנייה כל עניין האישה הראשונה בשייטת ירד מהפרק, והסיפור הרומנטי מעט שונה מהספר.

זה לא הפחיד?

"לא, כי יש לי קבלות. אני יודעת כמה הספר הזה מכר וכמה הקהל אוהב אותו. נכון שהסיפור של אלמוג ורותי השתנה מהספר, אבל עוד לפני 'כשהגלים מתחזקים' אמרתי לעצמי בהקשר של שינויים: הספר הוא הספר, אף אחד לא ישנה אותו, הוא חתום וסגור. המטרה שלי היא להגיע לכמה שיותר קהל, וככה זה יקרה. הם יהיו סקרנים ויבואו לקרוא את הספרים".

בעונה השנייה נלחמת על הליהוק של תומר הכהן לתפקיד אלמוג אלבז, הקצין שנשבע שלא יתאהב לעולם אחרי שכילד ראה את הוריו מתגרשים.

"ההפקה מאוד התחשבה ברצונות שלי. הם כבר ננעלו על שחקן מוכר ומעולה, אבל לדעתי לא מתאים. חסרה לו הילדותיות של הדמות. אמרתי להם: 'אם אני לא רואה את הדמות שלי באדם הזה, אני לא יכולה לעמוד מאחורי זה'. זה היה מטורף, כי כבר לא היה זמן. ביום שישי בצהריים ההפקה התקשרה, וראינו את האודישן של תומר. אמרתי: 'זהו, הנה הוא'.

"הוא הביא בדיוק את הקלילות של אלמוג: בחור חכם מאוד שמסתיר את זה כל כך טוב שאנשים חושבים שהוא מטומטם. תומר הוא כזה בעצמו, הוא אפילו לא צריך לשחק. כבר ביום ראשון הם התקשרו ואמרו לי שהולכים עם תומר. הוא פשוט בחור מתוק מדי ולא דוש מספיק, כל הזמן אמרנו לו להתנהג יותר כמו דוש. בסוף הוא נתן שם סצנה שאני לא אשכח, הרגע שבו אלמוג קולט שהוא בזוגיות מחייבת ונכנס לסטרס. ראיתי אותה במוניטורים מאחורי הדלת והתחלתי לבכות. זה הוכיח לי שגם במיקרו־דרמה אפשר להגיע לרגש אמיתי".

מה לגבי הביקורת על מיקרו־דרמה כפורמט שטחי?

"זה נכון שהסיפור יותר מצומצם, הקאטים מהירים, מתרכזים בעיקר וכל שתי דקות צריכות להיגמר בקליף־האנגר כדי שתרצי להמשיך. בספר יש לי מרחב לבנות לאט, פה אין. כיוצרת, זה כואב לי. אבל לפורמט יש גם יתרונות: אפשר לעצור מתי שרוצים, זה בקצב ההחלקה שאנשים רגילים אליו, וזה ממלא זמן בתור לרופא או ברכבת. דווקא רומנטיקה מתלבשת עליו יפה, כי זה יוצר סיפוק מיידי. אני אגיד בכנות, אני גם צופה בסדרות הללו ונהנית. זה נורא ממכר".

ובכל זאת, אפשר להעביר רגש בשתי דקות?

"אני לא אובייקטיבית, אבל כן. על הסט השחקנים התייחסו לזה בשיא הרצינות. יש עוד הרבה בסיפור שהייתי רוצה להעביר, אבל במבחן התוצאה אנשים שלא קראו את הספרים לא הרגישו חוסר. הם התרגשו, צפו בלופים, והם מחפשים עוד ומגיעים לספרים. סימן שזה נוגע, למרות שזה קצר ולמרות שזה לא הכל".

תהיה עונה שלישית?

"הם עדיין בדיונים. 'חמש אצבעות על היעד', הספר שאמור להיות הבא בתור ושעדיין לא עיבדנו, מתרחש ברובו בפנמה. הוא עתיר אקשן, ואני לא רואה איך הופכים אותו למיקרו־דרמה שדורשת סיפור בשני לוקיישנים כדי לחסוך בעלויות. סדרה או סרט זה כבר רמה אחרת מבחינת עלויות - הם עולים מיליונים ומחייבים משקיעים. שירה, הבמאית, הראתה לי את סדרת 'אוף קמפוס' כדוגמה לעיבוד שבו שינו דברים, ואני לא בטוחה שאני מסוגלת לשינויים כאלה. היא אומרת שלעולם לא אהיה מרוצה, ואולי היא צודקת. הזכויות אצלם וההחלטה שלהם, אבל הם מבינים את הקושי, ולכן עונה שלישית עוד לא הוכרזה. אני מקווה שזה יקרה, רק לא כמיקרו־דרמה".

"אני שומרת שבת, כשרות, הכל, והיתה תקופה שהלכתי עם כיסוי ראש. פעם, בקבוצת רומנטיקה, מישהו נכנס לפרופיל שלי, ראה תמונה עם כיסוי ראש וכתב: 'כולם פה יודעים ששרון צוהר היא דתייה שכותבת על סקס?'. עניתי לו שבפעם האחרונה שבדקתי גם דתיים עושים סקס, ואם יש לו פטנט אחר - אשמח לשמוע. הוא לא הגיב. אחרי הרצאה בפתח תקווה ניגשה אלי אישה חרדית וסיפרה שבהדרכת כלות שאלה את הרבנית על יחסי אישות, והרבנית שלחה אותה למדור 'שלום בית' בחנות מסוימת. שם היא מצאה את הספרים שלי"

השטן לובשת פראדה

צוהר בת ה־52 נולדה באשקלון וגדלה באילת. אמה עבדה במלונאות ואביה בתיירות הימית, והילדות שלה עברה על הסיפון. היא הבכורה מבין ארבע בנות ש"כולן קשוחות מבחוץ ורכות מבפנים, בנות מסוג אחר. כולנו בנות של אבא, שאצלו היה אסור לבכות", היא אומרת.

מי שפוגש אותה מבין למה היא מתכוונת. היא חייכנית, רכה ונעימה, אבל בכל פעם שהיא מדברת על הדרך שעשתה עד לצמרת מתגלות בפניה עוצמה ונחישות. מאותו חומר בנויות גם הגיבורות שלה: נשים דעתניות וחזקות, שאינן נתמכות על ידי הגברים בחייהן אלא עומדות לצידם, כתף אל כתף.
כשחשה שהמגורים באילת מגבילים אותה, עברה צוהר ללמוד תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל.

בהמשך עבדה כמארגנת תצוגות אופנה אצל שלווה בן גל, המפיקה המיתולוגית של הענף. "זה היה ממש 'השטן לובשת פראדה'", היא צוחקת. "הייתי עם סנדלי שורש וג'ינס, ובבקרים היא היתה אומרת לי: 'איך את נראית? כמו פח זבל! תעלי למעלה ותחליפי בגדים'. הקומה העליונה של הווילה ברמת חן היתה כולה קולקציות, ובמשרד ישבה מאפרת קבועה שאיפרה אותי, ואז שלווה היתה אומרת: 'עכשיו את נראית בסדר'. היא העריכה אנשים שידעו לעמוד מולה, ואני, ילדה שפחדה לדבר, למדתי לעמוד מולה. היא היתה משוגעת, זיכרונה לברכה, טיפוס אמיתי עם הגלביות השחורות שלה, אבל לימדה אותי המון".

לאחר העבודה אצל בן גל עבדה בהייטק כמנהלת שיווק, ובהמשך ניהלה חברת כוח אדם. היא נשואה זה 28 שנים ואם לשלושה בנים ולשתי בנות. הכתיבה, היא מספרת, נכחה בחייה כבר בגיל צעיר.

"תמיד היה לי יומן. בתיכון גרתי בפנימייה, ובאחת החופשות בבית אמא שלי קראה אותו. זה זעזע אותי. היום, כאמא, אני מבינה אותה: הייתי רחוקה מהבית, והיא רצתה להיות בחיים שלי. אבל באותו רגע הכתיבה ננעלה. בכל פעם שרציתי לכתוב חשבתי איפה אחביא את זה, אז בגיל 16 הפסקתי".

ועדיין, הסיפורים לא הפסיקו להיכתב בדמיון. "גם עכשיו, על כל אדם שעובר פה אני מדמיינת סיפור. אבל היו קריירה, ילדים. בגיל 38, כשהילדים גדלו קצת, הרגשתי שנעלמתי לעצמי. שרון שהסתובבה בעולם עם תצוגות אופנה פינתה את הדרך לאישה של בית ועבודה. לא ידעתי אפילו איזה צבע אני אוהבת. בשלב מסוים עצרתי ואמרתי: רגע, אני מרגישה שאיבדתי את עצמי בדרך. אף אחד לא הכריח אותי, פשוט תעדפתי המון דברים שחשבתי שהם חשובים לפני עצמי. אז אמרתי: אוקיי, אעשה משהו קטן בשבילי. וככה חזרתי לכתוב.

התחלתי לכתוב בטלפון, כי הוא מוגן בסיסמה ואף אחד לא יכול לקרוא. בעלי שאל עם מי אני מתכתבת כל כך הרבה, ואמרתי לו: 'אני כותבת משהו שאף אחד לעולם לא יקרא'. ככה נולד הספר הראשון, על אהבה ראשונה באילת. פתאום הרגשתי שנפתח בפניי סופרמרקט של דברים, כמו להיכנס לחנות ממתקים. כתבתי את כל הסיפורים שרציתי לקרוא ולא מצאתי".

מזרחי, מו"לית הוצאת "יהלומים" שבה צוהר הוציאה את ספריה, עבדה באותם זמנים כקוסמטיקאית שבשעות הפנאי העלתה סקירות ספרים לפייסבוק. צוהר ביקשה ממנה לקרוא את ספרה, ומזרחי לא הצליחה לעזוב את הספר. השתיים התחילו להעלות אותו בקבוצת פייסבוק סגורה, ומספר הקוראות גדל משבוע לשבוע, עד שמזרחי הציעה לעצור ולהוציא אותו כספר.

מה אמרת לה?

"אמרתי שאני לא מבינה בזה כלום, אני אמא לחמישה ילדים מאילת. לא האמנתי בעצמי, מבחינתי זה היה סתם לזרוק כסף".

אז איך הספר הגיע בסוף לדפוס?

"לינדה עשתה הכל לבד: הדפיסה, כרכה ושלחה. כל ההוצאות אמרו לא. אמרתי לה 'את רואה?', והיא ענתה: 'הם לא מבינים כלום ברומנטיקה, אני אוציא לך את הספר'. היא כבר היתה אחרי הוצאה של ספר בעצמה, והיא לקחה את כל מה שהיא הרוויחה מהספר הראשון שלה, השקיעה בספר שלי והוציאה אותו לאור. הייתי לחוצה, בעיקר כי לא רציתי שהיא תפסיד עלי כסף. אבל צריך רק אדם אחד שיאמין בך. זאת לינדה. היא האמינה בי והאמינה בעתיד של הרומנטיקה בארץ, תחום שכולם זלזלו בו".
וזה לא עבר לכולם חלק.

"עשינו דרך ארוכה כדי לשכנע את צומת ספרים וסטימצקי להכיר בכוח של הספרים הרומנטיים. נורא רציתי להיכנס לעשירייה הפותחת של צומת ספרים עם הספר 'רבות הדרכים'. לינדה דיברה איתם, והם אמרו: 'אין לנו רומנטיקה בעשירייה'. אמרתי לנציגה שלהם, כמו ילדה קטנה שמתחננת: 'תני לי סיכוי אחד, אני לא אאכזב אותך'. היא נתנה - וזה הפך לספר הרומנטי המקורי הראשון בעשירייה הפותחת של צומת ספרים. מכרנו מהדורה של 4,000 עותקים בתוך שלושה ימים. מאז הם מתקשרים אלי בכל פעם שיש לי ספר חדש".

דחפתן חזק.

"העניין הוא כזה: אם את לא תיזמי, זה לא יקרה. בהתחלה ישבתי בבית. היינו הולכות, לינדה ואני, לאולפני טלוויזיה ומביאות את הספרים שלי, בלי להתראיין, רק כדי שיונחו על השולחן ויצטלמו יפה, ומשאירות להם. התפללתי שיום אחד מישהו יגלה אותי, אבל זה לא קרה. אז התחלתי לעשות הרצאות ברחבי הארץ, להגיע לקהל בכל מקום. זו עבודה. אני רואה כיום סופרים חדשים שנורא רוצים להצליח, אבל לא יודעים מה לעשות כדי לקדם את זה. הם צריכים להבין שזה לא קורה מעצמו".

כיסוי ראש

בהמשך, צוהר עזבה את עבודתה כמנהלת חברת כוח אדם באילת והפכה לעורכת הראשית של הוצאת "יהלומים", מהלך שגרר לא מעט גבות מורמות. "זו היתה החלטה מאוד גדולה לעזוב הכל. ניהלתי 450 עובדים, אבל הגעתי למצב שכבר לא זכרתי מה זה פרפרים בבטן. כמה אנשים באמת עושים את מה שהם אוהבים לעשות? פתאום נפתח לי עולם הכתיבה והעריכה, זה עשה לי פרפרים בבטן ורדפתי אחרי הדבר הזה, כי הרגשתי שאת כל התשוקה וההתרגשות זנחתי מזמן, בשנות הנעורים שלי, ואני רוצה אותן בחזרה". ההוצאות הגדולות בכלל לא הסכימו לשמוע על רומנטיקה מקורית, והזלזול קיים בחלקו עד היום.

מה את עונה למי שקורא לזה פורנו, או בשם המולבן "ספרות ארוטית"?

"שהם טועים. הביקורת הזאת מעליבה אותי - לא בגללי, אלא כי היא מעליבה מאות אלפי קוראות וקוראים, שאני פוגשת באולמות מלאים. אצלי הסיפור הוא סיפור האהבה. כולנו מכירים את המכניקה, אין בה חידוש, וגם כקוראת ספרים שבהם רק שוכבים עוד ועוד משעממים אותי. מה שמרתק זה איך מתאהבים, כל הדרך עד לשם. את זה אני רואה בקהל: יש לנו קוראות ערביות, דרוזיות, חרדיות, ילדות ונשים מבוגרות. המשותף לכולן הוא האהבה".

יש ביקורת על כך שחלק מהספרים שיוצאים בהוצאת "יהלומים" נכתבים מהר מדי, בתוך חודשיים, והרמה בהתאם.

"אם הספרים היו ברמה נמוכה הייתי מבינה, אבל הם לא. יכול להיות שהם לא מתאימים לכל קהל, וגם הספרים שלי מתאימים לשכבות גיל שונות. כתיבה היא תהליך אישי של כל סופר. אני חושבת שהביקורת לא עניינית ונובעת גם מהתחרות הגדולה בז'אנר, אבל עם הצלחה אי אפשר להתווכח. סופרות כמו עדן בל, עם אלפי הקוראות שלהן, עושות משהו טוב. אף אחד לא הולך ומוציא כסף על ספרים סתם. איך אפשר לבוא ולבטל את זה? להגיד שזה זבל? יש מספיק קוראות שחושבות שזה טוב".

יש אפילו טענות שחלק מהספרים נכתבים ב־AI.

"אצלנו לא נתקלתי בזה. היתה מישהי שאמרה שהיא כותבת עם AI, ולא לקחנו את הספר שלה, כי אנחנו מחפשות משהו אותנטי שיתחברו אליו. כשאני כותבת - יש לי אמירה מסוימת, יש לי רעיון שאני רוצה להעביר, ומי יעביר אותו יותר טוב ממני? מנועי ה־AI האלה שואבים ממה שכבר מוכר וידוע. זה שסופרות כותבות בחודשיים לא אומר שהן כותבות ב־AI. זה אומר שהן יושבות וכותבות".

העלילות שלך היו מחזיקות גם בלי הארוטיקה. למה לא להוריד אותה?

"ארוטיקה היא חלק מהאהבה, ואני כותבת את זה כחלק מסיפור האהבה. אני לא סופרת ארוטיקה - אני רומנטית, ואני כותבת גם מתח. לתיוג הארוטי יש מחיר, ייתכן שיש קוראים שלא יגיעו אלי כי ספרנית אמרה להם שזה ארוטי, כמו שאני נרתעתי בהתחלה, וחבל לי. אבל לשנות את הכתיבה שלי בשביל זה? לא. את האמירה שלי אני אגיד".

את שומרת מצוות וכותבת על סקס. איך מגיבים לזה?

"אני שומרת שבת, כשרות, הכל, והיתה תקופה שבה הלכתי עם כיסוי ראש. פעם, בקבוצת רומנטיקה, מישהו נכנס לפרופיל שלי, ראה תמונה עם כיסוי ראש וכתב: 'כולם פה יודעים ששרון צוהר היא דתייה שכותבת על סקס?'. עניתי לו שבפעם האחרונה שבדקתי גם דתיים עושים סקס, ואם יש לו פטנט אחר - אשמח לשמוע. הוא לא הגיב. אחרי הרצאה בפתח תקווה ניגשה אלי אישה חרדית וסיפרה שבהדרכת כלות שאלה את הרבנית על יחסי אישות, והרבנית שלחה אותה למדור 'שלום בית' בחנות מסוימת. שם היא מצאה את הספרים שלי".

ואיך את מיישבת את זה עם החיים הדתיים?

"אני חיה בתפר. גדלתי חילונית, וכשחזרתי בתשובה הלכתי עד הסוף, אבל בראש אני לפעמים מאוד חילונית, ואני מבינה את שני העולמות כי שניהם שלי. גם להוציא את הספרים בשמי זו היתה החלטה. ידעתי שיקראו אותם המחנכים של הילדים, החבר'ה בצבא של בעלי, הילדים בכיתה. אבל במשבר גיל ה־40 החלטתי להפסיק להתבייש במי שאני, ואם יש מישהו שזה נתקע לו בגרון - זו הבעיה שלו. כנערה קראתי ספרים שבהם הדלת נסגרת בדיוק ברגע המעניין, וכאישה בוגרת סקס נראה לי חלק טבעי ממערכת יחסים. אצלי זה עדין, פחות תיאורים ויותר אווירה. הדמיון הוא האיבר הארוגני הכי חזק".

את נשואה כמעט 30 שנה ועדיין כותבת עוד ועוד עלילות רומנטיות.

"עד שפגשתי את הנסיך נישקתי הרבה צפרדעים, אבל כשפגשתי אותו ידעתי לזהות אותו. הרומנטיקה אצלנו לא מתה, ואנחנו גם דואגים להחיות אותה, כי קל לתת לה למות כשהילדים גדלים. בקשר ארוך יש משהו שהוא מעבר לפרפרים: חברות עמוקה, שותפות לדרך. להסתכל על הבית שבנינו ועל הילדים שגידלנו ולדעת שעשינו את זה ביחד, זה בעיניי חזק יותר מאהבה. נראה לי שקשה לכתוב רומנטיקה כאישה מרירה ושבורת לב. אני טיפוס אופטימי, וצריך לאחוז בזה בכוח".